שירה

מבול / שירי ראב

אפריל 13, 2019 /

בְּמַבּוּל הַכּוֹל נִשְׁטָף,
כָּל הַיְחִידִים קָרְסוּ תַּחַת הַגֶּשֶׁם
אוֹתָם הָרְשָׁעִים שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ אֶל תּוֹךְ הַתֵּבוֹת.
עַל הַסִּיפוֹן עָמַדְתִּי לְבַדִּי תּוֹהָה וְדוֹמֶמֶת
כַּמָּה יָדַיִם צָרִיךְ אָדָם
כְּדֵי לֶאֱחֹז בְּאַרְבָּעָה קִירוֹת?

זוּגוֹת־זוּגוֹת עָלוּ לְעֵבֶר סַעֲרַת הַיָּם וְהַחַיִּים
וכְבָר עַתָּה שָׁטִים כֻּלָּם אֶל אוֹתָן הַמָּסוֹרוֹת,
אוֹתָם מַעְגָּלִים.

בַּחוּץ מִתְחוֹלֶלֶת סוּפַת בְּרָקִים
וּמֵעַל מִמְטָרִים מַכִּים אֶת מְקוֹמִי הַבּוֹדֵד בַּתֵּבָה וְשׁוֹאֲלִים:
הֵיכָן הַהוֹרוֹת וְאֵיךְ תָּבִיאִי יְלָדִים?
מָה עִם חֲתֻנָּה? הָכֵיצַד תִּדְאֲגִי לְהֶמְשֵׁךְ הַחַיִּים?
זֶה לֹא מוּסָרִי וְלֹא מִתְקַבֵּל
עַד גְּמַר הַמַּבּוּל אוּלַי דַּעְתֵּךְ תִּשָּׁטֵף מֵעָלַיִךְ
וּבִמְקוֹמָהּ הִגָּיוֹן בַּגְּשָׁמִים יְחַלְחֵל

זוּגוֹת־זוּגוֹת
הַגֶּשֶׁם לֹא חָדֵל
מַכֶּה בִּי בִּשְׁאֵלוֹתָיו לְלֹא רַחֵם
בְּלֵב תֵּבָה כֻּלָּם אוֹחֲזִים יָדַיִם אֶל מַעְגַּל הַחַיִּים
וַאֲנִי מִחוּצָה לוֹ מִתְבּוֹנֶנֶת
זוּגוֹת־זוּגוֹת
אֵין עוֹד יְחִידִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

5 תגובות

  • תמי

    אפריל 13, 2019 ב11:38 pm הגב

    השיר כואב. יש בו את זעקת היחידים. וכמו משה שראה את הארץ ולא נכנס אליה, כך הדוברת בשיר מרגישה, שאין לה חלק במעגל החיים

  • מוטי

    אפריל 17, 2019 ב8:45 pm הגב

    במבול אולי הכל נשטף וכל היחידים שלא נכנסו לתיבה קרסו תחת הגשם,
    אבל הדוברת לא נמצאת במצב של אותם יחידים. היא אמנם לא בתיבה, אבל היא נמצאת על סיפון התיבה, מתבוננת, צופה, מהרהרת, מסיקה מסקנות וכל זאת בשעה שיש לה אינטראקציה ישירה יותר עם החיים (הגשם, כביטוי לחורבן, אבל גם כביטוי לחיים עצמם, לכוחות של פיריון ויצירה)

    המבול הוא כיליון וכל העולם הזה נמצא במצב מתמיד של כיליון ואל מול הכיליון יש גם חיים. התחדשות מתמדת. חיים נוצרים כתוצאה משילוב ושיתוף פעולה של יחידים ההופכים לזוגות, אבל חיים גם באים לידי ביטוי שהיחיד יכול להעניק מעצמו בשעה שהוא הופך להיות "לזוג" עם "העולם"..השיר מתאר ,במידה גדולה, את מה שנראה בעיני הדוברת "כהקרבה" הזאת..

    היוצר הוא נבדל, אידיוסינקרטי ועליו לשלם על כך את המחיר ויוצרים רבים אכן נתפסים כנבדלים מול החברה הדורשת מהם וויתור על תחושת האותנטיות האישית שלהם. זה לא רק עניין של מעגלי החיים לכאורה (חתונה, ילדים), זה כמעט בכל תחום אחר. יוצרים יכולים גם להתחתן ולהוליד ילדים במידה שהם רוצים ויכולים לבחור שלא לעשות זאת. יש כל מיני בני אדם, כל מיני סוגים של אישיות, של טמפרמנטים, של גורלות מתפתחים ובדידות היא לא בהכרח עניין של יחידים כמובן. בדידות היא מצב קיומי, שכל אדם חווה, ואשר באמצעותו ואיתו הוא מתעצב.תלוי בדרך שבה הוא מתבונן באותה בדידות ובדרך שבה הוא תופס אותה.מבין אותה, לעומקה.

    הבדידות הכרחית לפיתוח האותנטיות ויכולה להיות גם עמדה מול העולם ולאו דווקא מצב שבו נמצאים. כל הטיעון המוסרי שמפנים כלפי הדוברת, הטיעון החברתי, שהוא ככל הנראה רמז לאגוטיזם ועשיית מה שנתפס כטובת היחיד ולא כטובת החברה עד לרמה שבה זה נתפס כמעט כפשע אם לא כפשע, (ולכן היחידים הם רשעים) די מזכיר לי את המשפט שערכו לגיבורו של קאמי בזר בשל חוסר נכונתו לשתף פעולה ולקבל את התכתיבים והעקרונות שכל כך חשובים לאותה חברה שבתוכה הוא חי וממנה הוא נבדל.שם ראו בו "מפלצת" וכמעט כל דבר שבחר לומר על עצמו, "מניעיו" לכאורה, רצונותיו, "כוונותיו", פורשו כנגדו
    בצורה הצינית ביותר האפשרית.

    "אין עוד יחידים" בשיר הזה יכול, לכן, גם להיתפס ברמה המטאפורית. זאת כמובן הקצנה והכללה ושירה אמורה להיות קיצונית לעיתים במסקנותיה כדי להתניע תנועה מסויימת בתוך ההתנגדות וליצור זעזוע בתוך הנוחות. שירה אמורה לאפשר ראייה של נפש האדם האחר באופן כזה שישקף משהו גם אצלנו. מי "הרשעים" ומי הטובים? האם זה לא נאיבי מדי לראות כך את העולם? הרי אף אחד לא באמת חושב שיחידים הם "רשעים", אפילו לא הדוברת. גם הדוברת תצטרך לעשות את דרכה הייחודית על הסיפון על מעבר לסכימה הזאת ולראות את החיים ממעוף הציפור שעדיין לא נשלחה לראות האם כלו המים.

    יש עוד מעבר לטוב ולרוע, מעבר לסיפון, מעבר לשמים, מעבר לכוכבים.

השאר תגובה