מה הקשר בין שני השירים? האם שיר אחד מבטא התפתחות כלשהי ביחס לשיר הראשון? האם שני השירים הם ווריאציה על אותו נושא?נראה בהמשך.
האם היא חוט מקשר מרכזי בשניהם, אבל מי זאת האם הזאת ומדוע היא מוזכרת כאן (כמעט בעקיפין ובאמצעות מטאפורה ויזואלית מאוד של תהליך הלידה) מה הקשר בין האם לבין שפת האם( שהוא ביטוי המתאר שפת מקור ולא שפה שנייה) מה הקשר בין כל זה לבין שירה או יצירה?
בשיר הראשון התנועה של הדובר בשיר היא כלפי החוף. "האם" דוחפת את הדובר "בכוחותיה האחרונים" לכיוון החוף, אבל האם היא גם החוף עצמו. כיצד זה יכול להיות?
בשיר השני הדובר מגיח (ממש כשם שתינוק מגיח לאוויר העולם) מתוך מישור סחף בשפך נהר, כלומר התנועה היא לכיוון הים. ומהו הים המדובר כאן? הים הוא הרגש. מה תפקידו של הרגש במערכת הנפשית?הרגש מגיב אל העולם ועל העולם, על המציאות, הרגש יוצר את חווית החיים, הרגש הוא החיים, הוא הים. ללא מערכת הרגש אין חיים ואין תנועה, אבל כשהרגש לבדו שולט באדם, האדם עלול לטבוע ומכאן עליו להגיע לחוף מבטחים, שהוא חוף של התבוננות.אלו הם רשתות נוירונאליות שונות לחלוטין,אם כי מקושרות בדרכים רבות. הדובר בשיר הראשון לא יודע שהוא טובע, אבל האם הדוחפת אותו אל החוף, מאפשרת לו להתבונן בכך מבחוץ.
היצירה היא תולדה של רגש והתבוננות, סינתיזה של שניהם, אבל מה הקשר בין כל זה לבין האם? מדוע האם מעורבת כאן?האם מעורבת משום, שחווית הביטחון הראשונית של היילוד בעולם מוענקת לו (או שלא מוענקת לו והתוצאות בהתאם כמובן) על ידי האם. התינוק המגיח לאוויר העולם, מגיח למעשה בתהליך של טראומה. "הטראומה" הזאת נדרשת לשם עיצוב אחרון של מוחו בלחץ של תעלת הלידה, שהיא חוויה מלחיצה עבור היילוד(ולעיתים מסתיימת גם ברע ובפגיעה פיזית ממשית)ובכך מכינה אותו למה שהולך להגיע בהמשך. אבל כאשר הוא כבר מגיח, מי שקולט אותו מייד לאחר מכן, במצב דברים נורמלי ,היא האם, שעל חזה ובחיקה הוא מונח. יש חוויה של סבל ושל הורמוני סטרס, אבל מייד לאחריה חוויה של הרגעות ושל הבטחה, שהנה, שום דבר מיוחד לא השתנה, שהוא, התינוק, עדיין חלק מהאם.
אז האם, שממנה התינוק מגיח לעולם בשיר השני (למעשה הדובר, העובר תהליך מתחדש של לידה מחדש באמצעות היצירה, באמצעות התבוננות אמיתית בשפת האם, שהיא שפת הרגשות ההיוליים, חסרי המילים, הלובשת צורה על ציר הזמן) היא זאת שממנה מתחיל להשתלשל חוט הנסיבות, היא זאת שממנה מתחילים החיים על כל מה שכרוך בהם, על העונג ועל הסבל שבהם, אבל היא גם העוגן, חוף המבטחים, שאליו "הילד" יכול לשוב כאשר הוא מפוחד, גם כאשר החזרה הזאת כולה נעשית ברשתות הנוירונים האינסופיות, יכול להיות אפילו שנים לאחר מותה של האם.
התינוק הנולד לאוויר העולם אינו יודע לדבר, ולכן יש בשיר הזה ביטוי לכך במילים "קצות השפה" (שהן בעלות שתי משמעויות). גם היוצר מגיח "מקצות השפה" האנושית, "מהטרום שפה", מהאזורים "הפרימיטיביים", שבתוך הנפש ולכן כל מה שהוא יכול לעשות זה "לבכות בשפת אימו". מה זאת אומרת "לבכות בשפת אימו?"
מה שנמצא לפניו יכול להיות גם "שפת האם" עצמה,המגדירה את העולם ויוצרת אותו מחד גיסא, אך היא גם ים חסר גבולות של רגש שאליו הוא הגיח וממנו הוא שולה את "כליו". אבל מה שנמצא לפניו יכול להיות גם האם עצמה, אולי ביטוי מטאפורי שלה, משום, שכאמור , האם היא זאת המעניקה את הרגש הראשוני של ביטחון ואהבה, היא זאת שיוצרת בוולד את הלימוד הראשוני בנוגע לרגש, לטוב ולרע(כי מערכת הרגש בתינוק הנולד אולי מפותחת במלואה, ברמה של רגשות בסיסיים, אבל אין בה עדיין הבחנות חשובות רבות, שהתינוק לומד בהמשך הדרך באמצעות "החוויה" הבלתי אמצעית מול העולם.האם היא המתווך הראשוני.)
מכאן אנו למדים "שהאם" היא גם "חוף המבטחים" אבל היא גם "הים" והדובר בשיר הראשון נדחף אל החוף בידי "הגלים" הנשברים אל החוף ומכאן גם אפשר להבין את הביטוי "כוחותיה האחרונים". אבל מהי הנבואה המגשימה את עצמה? בהקשר של השיר, הבכי בשפת האם הגשים את עצמו, אבל מהו הבכי? הבכי הוא הרגש, רוח הנבואה, שלבשה צורה, קרמה עור וגידים ולכן הגשימה את עצמה.
התנועה אל החיים היא תנועה בלתי נמנעת לכיוון הרגש, אבל התנועה אל היצירה היא אפשרית רק כאשר יש תנועה מהרגש אל החוף, אל הצורה, אל הקרקע היציבה המאפשרת התבוננות מעמיקה ברגש, מאפשרת לבטא את הרגש, את הקדם שפה, את הגעגועים האינסופיים לאותה אם, שיכולה להיות גם "האם הגדולה".
זהו הרצון להיות מונח שוב בחיקה של אם, רצון שהיצירה לעיתים קרובות מאוד מבטאת את המרחק ממנו כמו גם את הכמיהה אליו או במקרים ברי מזל, את התגשמותו המלאה,שהיא ללא ספק,לאחר חוווית הסטרס של החיים(מחלת הים) והלידה ,מביאה לידי אקסטזה, לידה מחדש.
מוטי, אשמח לדעת מה המייל שלך, להמשך התכתבות בנינו, גם אני משוררת. הרצון העז שלי לקבל ממך את המייל נובע מכך שכבר זמן ממושך אני קוראת בעונג רב את התגובות שלך על השירים שמתפרסמים כאן באתר, עומק כזה של תגובה הוא חלומו של כל משורר צעיר. שמי שמי נטשה שלקוב ואני בת 32
מאחלת לך ערב נעים!
אני "מכיר" אותך.כתבת בזמנו בשם שחר שלקוב באתר הישן של שא"מ ז"ל ואפילו הספקתי להגיב שם על אחד משיריך. הם מצאו חן בעיני. חשתי בהם משהו שונה.ייחודי מאוד.
תחילה, אני חייב להבהיר (טוב, לא ממש חייב, אלא רוצה:), אינני משורר וככל הנראה כבר לא אהיה (אין לי את הכישורים הדרושים לשם כך וגם לא את האופי,מסתבר:) יחד עם זאת, מטבע הדברים, יש לי בהחלט כמה כישורים ייחודיים אחרים, שבשילוב עם ניסיון חיים כזה או אחר וסקרנות ילדית ללא גבולות מאפשרים לי התבוננות ברמה מסויימת(הדגש הוא על רמה מסויימת, שמטבע הדברים משתפרת מדי יום ביומו:) במציאות ובבני אדם. מאפשרים לי להבין דברים מסוימים.
קריאת שירה קשובה היא תהליך של התבוננות פנימית, שיש לה כמה רבדים ונדבכים ושבה מופעלים אזורים מובחנים ושונים במוח באופנים שונים(ובגלים שונים) לאורך זמן. זה לא משהו שאני עושה אותו כדי לבדר את עצמי, בגלל שאני משועמם ואין לי מה לעשות או כדי לקבל הערכה כזאת או אחרת,(קוראים לזה תשומת לב או תשומי:) אלא זהו משהו שאני עושה אותו כדי לבנות את עצמי, לגבש את עצמי מחדש.לא רק הקריאה הקשובה עצמה יש לה ייתרונות, אלא גם הכתיבה לאחר מכן על השיר נושאת בתוכה ייתרונות נוספים משל עצמה. כך אני רואה את הדברים, לפחות כרגע.
אני בהחלט יכול להבין(ברמה עמוקה מאוד) מדוע משוררים רוצים ושואפים שיצירתם תיקרא באופן הזה.העולם הוא מקום שעלול להיות מפעם לפ]עם מלא בבדידות נפשית ורוחנית. יוצרים חשים זאת אולי אפילו יותר מבני אדם רגילים, משום שיש בהם יותר מודעות לעוצמת הרגשות הפנימית ויש בהם כמיהה גדולה יותר להגיע אל אדם אחר, לגעת בנפשו (שהיא למעשה,הנפש שלהם). זה דומה מאוד לפעולת הנוירונים במוח. נוירון שאינו יכול להעביר את המסר שלו, יאבד ,אולי, את יכולתו להמשיך ולעבד מסרים ולהעבירם לאחר מכן באמצעות הקשר הנכון, הלאה…אני מבין את העניין הזה ומכבד אותו. מאוד. יחד עם זאת, אני חייב לשמור על אנונימיות מסויימת (אני לא ממש אנונימי לחלוטין ,כבר דיברתי עם אנשים פה ושם) כדי למקד את עצמי ולמנוע מעצמי התפזרות יתר (יש לי נטייה כזאת, אפשר לראות זאת לעיתים בתגובות:) בחרתי לכתוב כאן, באתר הזה. וגם זה לבינתיים. זה לא מקצוע, זה גם לא תחביב, זאת פרקטיקה רוחנית בעיני. בנוסף, אני לא איזשהו אישיו ולא אמור להיות. אני המגיב על היצירה, זה שנמצא בתחתית הדף, בתגובות ואשמח מאוד אם כך זה יישאר ויישמר.
ראי, תוכלי לבקש מעורכות האתר את האימייל שלי (יש להן אותו משום שאני מכניס אותו בכל פעם שאני כותב תגובה) או לרשום כאן בתגובה מתחת את האימייל שלך, במידה ותרצי(מה שנוח לך)ונוכל להמשיך משם .אם תרצי להפנות את תשומת ליבי מפעם לפעם לשיר כזה או אחר שלך במרחבי הרשת ולבקש ממני תגובה באימייל, אוכל לעשות זאת, בהחלט.
הנה מה שכתבתי לך בזמנו על שירך "נסיך הלילה ומלאכתו הקדושה" באתר של שא"מ זכרונו לברכה.:
"שחר בעיני היא כגרסא הנשית של נועם שדות,לפחות בדרך שבה היא מטפלת בנושאי היצירה וההשראה שלה.יש משהו רומנטי מאוד,תמים,המתבטא ביצירה,איזושהי,השקפת עולם רומנטית בנוגע למוזות ולדרך שבה הם מנהלות את העניינים עבור היוצר.
מערכת היחסים הדו משמעית הזאת,שנראית כמו טנגו צמוד של זוג,שכמעט בלתי אפשרי להפריד אותו בתשוקתו,באה לידי ביטוי מקסים בחריזה הפנימית.
הזוג הזה תלוי אחד בשני,זהו אחד שלא יכול להתקיים בלא שני מרכיביו.אצל נועם שדות זאת שושנת המים,אצל שחר שלקוב זה "הנסיך".
אני חש כאן בסיפורי האגדות המהדהדים בתוך היצירה,על הנסיכה,שסכנת המוות מרחפת מעל חייה,שאכלה את התפוח המורעל,ורק התשוקה והאהבה האמיתית מסוגלת להעיר אותה לתחייה.
במקרה דנן,זאת היצירה שנותנת משמעות לחייה מחד גיסא,אך גם מסכנת אותה ברוח הדיוניסית שבה.שיר קיומי מאוד.
אהבתי את הרגישות,הרעיון,הצורה ואת המיזוג בין כולם לשלם אחד"
11 תגובות
תום הדני נוה
תודה על הפרסום!
השיר הוא ההמשך של – https://lyrica.org.il/blog/?p=2091
חגית מנדרובסקי
יפהפה ומיוחד.התרגשתי כל כך! משורר נפלא
איריס אחיה כהן
נפלא ממש
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר מרגש ונפלא, תודה רבה
נילי אמיר סגל
מה שם המשורר ? תום הדני או תום הדנינה?
שיר עם עוצמה חזקה
דוד אדלר
שיר יפה מאוד
מוטי
כיוון,שזהו שיר לידה ב(ואף המשורר מעיד על כך) אז חזרתי שוב לשיר לידה א ואתייחס לשניהם כאן (הזדמנות להגיב גם על השיר הראשון)
הנה השיר הראשון:
מִתּוֹךְ מַחֲלַת יָם
אַתָּה חוֹלֵם אֶת אִמְּךָ כְּחוֹף.
הִיא מַצִּילָה אוֹתְךָ מֵהַטְּבִיעָה
שֶׁל מִי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁטָּבַע,
דּוֹחֶפֶת אוֹתְךָ בְּכֹחַ אַחֲרוֹן
אַל הַיַּבָּשָׁה,
נוֹטֵף מַיִם כְּמוֹ מוֹשֵׁךְ
תְּעָלַת דֶּמַע מֵהָעַיִן.
והנה השיר הנוכחי(השני)
אַתָּה מֵגִיחַ
מִתּוֹךְ מִישׁוֹר סַחַף בְּשֶׁפֶךְ נָהָר,
מִתּוֹךְ קִפְלֵי בָּשָׂר בִּקְצוֹת שָׂפָה.
חֳדָשִׁים לָמַדְתָּ לִבְכּוֹת בִּשְׂפַת אִמְּךָ
וְעַכְשָׁו הִיא לְפָנֶיךָ –
נְבוּאָה שֶׁמַּגְשִׁימָה אֶת עַצְמָהּ.
מה הקשר בין שני השירים? האם שיר אחד מבטא התפתחות כלשהי ביחס לשיר הראשון? האם שני השירים הם ווריאציה על אותו נושא?נראה בהמשך.
האם היא חוט מקשר מרכזי בשניהם, אבל מי זאת האם הזאת ומדוע היא מוזכרת כאן (כמעט בעקיפין ובאמצעות מטאפורה ויזואלית מאוד של תהליך הלידה) מה הקשר בין האם לבין שפת האם( שהוא ביטוי המתאר שפת מקור ולא שפה שנייה) מה הקשר בין כל זה לבין שירה או יצירה?
בשיר הראשון התנועה של הדובר בשיר היא כלפי החוף. "האם" דוחפת את הדובר "בכוחותיה האחרונים" לכיוון החוף, אבל האם היא גם החוף עצמו. כיצד זה יכול להיות?
בשיר השני הדובר מגיח (ממש כשם שתינוק מגיח לאוויר העולם) מתוך מישור סחף בשפך נהר, כלומר התנועה היא לכיוון הים. ומהו הים המדובר כאן? הים הוא הרגש. מה תפקידו של הרגש במערכת הנפשית?הרגש מגיב אל העולם ועל העולם, על המציאות, הרגש יוצר את חווית החיים, הרגש הוא החיים, הוא הים. ללא מערכת הרגש אין חיים ואין תנועה, אבל כשהרגש לבדו שולט באדם, האדם עלול לטבוע ומכאן עליו להגיע לחוף מבטחים, שהוא חוף של התבוננות.אלו הם רשתות נוירונאליות שונות לחלוטין,אם כי מקושרות בדרכים רבות. הדובר בשיר הראשון לא יודע שהוא טובע, אבל האם הדוחפת אותו אל החוף, מאפשרת לו להתבונן בכך מבחוץ.
היצירה היא תולדה של רגש והתבוננות, סינתיזה של שניהם, אבל מה הקשר בין כל זה לבין האם? מדוע האם מעורבת כאן?האם מעורבת משום, שחווית הביטחון הראשונית של היילוד בעולם מוענקת לו (או שלא מוענקת לו והתוצאות בהתאם כמובן) על ידי האם. התינוק המגיח לאוויר העולם, מגיח למעשה בתהליך של טראומה. "הטראומה" הזאת נדרשת לשם עיצוב אחרון של מוחו בלחץ של תעלת הלידה, שהיא חוויה מלחיצה עבור היילוד(ולעיתים מסתיימת גם ברע ובפגיעה פיזית ממשית)ובכך מכינה אותו למה שהולך להגיע בהמשך. אבל כאשר הוא כבר מגיח, מי שקולט אותו מייד לאחר מכן, במצב דברים נורמלי ,היא האם, שעל חזה ובחיקה הוא מונח. יש חוויה של סבל ושל הורמוני סטרס, אבל מייד לאחריה חוויה של הרגעות ושל הבטחה, שהנה, שום דבר מיוחד לא השתנה, שהוא, התינוק, עדיין חלק מהאם.
אז האם, שממנה התינוק מגיח לעולם בשיר השני (למעשה הדובר, העובר תהליך מתחדש של לידה מחדש באמצעות היצירה, באמצעות התבוננות אמיתית בשפת האם, שהיא שפת הרגשות ההיוליים, חסרי המילים, הלובשת צורה על ציר הזמן) היא זאת שממנה מתחיל להשתלשל חוט הנסיבות, היא זאת שממנה מתחילים החיים על כל מה שכרוך בהם, על העונג ועל הסבל שבהם, אבל היא גם העוגן, חוף המבטחים, שאליו "הילד" יכול לשוב כאשר הוא מפוחד, גם כאשר החזרה הזאת כולה נעשית ברשתות הנוירונים האינסופיות, יכול להיות אפילו שנים לאחר מותה של האם.
התינוק הנולד לאוויר העולם אינו יודע לדבר, ולכן יש בשיר הזה ביטוי לכך במילים "קצות השפה" (שהן בעלות שתי משמעויות). גם היוצר מגיח "מקצות השפה" האנושית, "מהטרום שפה", מהאזורים "הפרימיטיביים", שבתוך הנפש ולכן כל מה שהוא יכול לעשות זה "לבכות בשפת אימו". מה זאת אומרת "לבכות בשפת אימו?"
וְעַכְשָׁו הִיא לְפָנֶיךָ –
נְבוּאָה שֶׁמַּגְשִׁימָה אֶת עַצְמָהּ.
מה שנמצא לפניו יכול להיות גם "שפת האם" עצמה,המגדירה את העולם ויוצרת אותו מחד גיסא, אך היא גם ים חסר גבולות של רגש שאליו הוא הגיח וממנו הוא שולה את "כליו". אבל מה שנמצא לפניו יכול להיות גם האם עצמה, אולי ביטוי מטאפורי שלה, משום, שכאמור , האם היא זאת המעניקה את הרגש הראשוני של ביטחון ואהבה, היא זאת שיוצרת בוולד את הלימוד הראשוני בנוגע לרגש, לטוב ולרע(כי מערכת הרגש בתינוק הנולד אולי מפותחת במלואה, ברמה של רגשות בסיסיים, אבל אין בה עדיין הבחנות חשובות רבות, שהתינוק לומד בהמשך הדרך באמצעות "החוויה" הבלתי אמצעית מול העולם.האם היא המתווך הראשוני.)
מכאן אנו למדים "שהאם" היא גם "חוף המבטחים" אבל היא גם "הים" והדובר בשיר הראשון נדחף אל החוף בידי "הגלים" הנשברים אל החוף ומכאן גם אפשר להבין את הביטוי "כוחותיה האחרונים". אבל מהי הנבואה המגשימה את עצמה? בהקשר של השיר, הבכי בשפת האם הגשים את עצמו, אבל מהו הבכי? הבכי הוא הרגש, רוח הנבואה, שלבשה צורה, קרמה עור וגידים ולכן הגשימה את עצמה.
התנועה אל החיים היא תנועה בלתי נמנעת לכיוון הרגש, אבל התנועה אל היצירה היא אפשרית רק כאשר יש תנועה מהרגש אל החוף, אל הצורה, אל הקרקע היציבה המאפשרת התבוננות מעמיקה ברגש, מאפשרת לבטא את הרגש, את הקדם שפה, את הגעגועים האינסופיים לאותה אם, שיכולה להיות גם "האם הגדולה".
זהו הרצון להיות מונח שוב בחיקה של אם, רצון שהיצירה לעיתים קרובות מאוד מבטאת את המרחק ממנו כמו גם את הכמיהה אליו או במקרים ברי מזל, את התגשמותו המלאה,שהיא ללא ספק,לאחר חוווית הסטרס של החיים(מחלת הים) והלידה ,מביאה לידי אקסטזה, לידה מחדש.
נטשה שלקוב
מוטי, אשמח לדעת מה המייל שלך, להמשך התכתבות בנינו, גם אני משוררת. הרצון העז שלי לקבל ממך את המייל נובע מכך שכבר זמן ממושך אני קוראת בעונג רב את התגובות שלך על השירים שמתפרסמים כאן באתר, עומק כזה של תגובה הוא חלומו של כל משורר צעיר. שמי שמי נטשה שלקוב ואני בת 32
מאחלת לך ערב נעים!
מוטי
שלום לך נטשה היקרה,
אני "מכיר" אותך.כתבת בזמנו בשם שחר שלקוב באתר הישן של שא"מ ז"ל ואפילו הספקתי להגיב שם על אחד משיריך. הם מצאו חן בעיני. חשתי בהם משהו שונה.ייחודי מאוד.
תחילה, אני חייב להבהיר (טוב, לא ממש חייב, אלא רוצה:), אינני משורר וככל הנראה כבר לא אהיה (אין לי את הכישורים הדרושים לשם כך וגם לא את האופי,מסתבר:) יחד עם זאת, מטבע הדברים, יש לי בהחלט כמה כישורים ייחודיים אחרים, שבשילוב עם ניסיון חיים כזה או אחר וסקרנות ילדית ללא גבולות מאפשרים לי התבוננות ברמה מסויימת(הדגש הוא על רמה מסויימת, שמטבע הדברים משתפרת מדי יום ביומו:) במציאות ובבני אדם. מאפשרים לי להבין דברים מסוימים.
קריאת שירה קשובה היא תהליך של התבוננות פנימית, שיש לה כמה רבדים ונדבכים ושבה מופעלים אזורים מובחנים ושונים במוח באופנים שונים(ובגלים שונים) לאורך זמן. זה לא משהו שאני עושה אותו כדי לבדר את עצמי, בגלל שאני משועמם ואין לי מה לעשות או כדי לקבל הערכה כזאת או אחרת,(קוראים לזה תשומת לב או תשומי:) אלא זהו משהו שאני עושה אותו כדי לבנות את עצמי, לגבש את עצמי מחדש.לא רק הקריאה הקשובה עצמה יש לה ייתרונות, אלא גם הכתיבה לאחר מכן על השיר נושאת בתוכה ייתרונות נוספים משל עצמה. כך אני רואה את הדברים, לפחות כרגע.
אני בהחלט יכול להבין(ברמה עמוקה מאוד) מדוע משוררים רוצים ושואפים שיצירתם תיקרא באופן הזה.העולם הוא מקום שעלול להיות מפעם לפ]עם מלא בבדידות נפשית ורוחנית. יוצרים חשים זאת אולי אפילו יותר מבני אדם רגילים, משום שיש בהם יותר מודעות לעוצמת הרגשות הפנימית ויש בהם כמיהה גדולה יותר להגיע אל אדם אחר, לגעת בנפשו (שהיא למעשה,הנפש שלהם). זה דומה מאוד לפעולת הנוירונים במוח. נוירון שאינו יכול להעביר את המסר שלו, יאבד ,אולי, את יכולתו להמשיך ולעבד מסרים ולהעבירם לאחר מכן באמצעות הקשר הנכון, הלאה…אני מבין את העניין הזה ומכבד אותו. מאוד. יחד עם זאת, אני חייב לשמור על אנונימיות מסויימת (אני לא ממש אנונימי לחלוטין ,כבר דיברתי עם אנשים פה ושם) כדי למקד את עצמי ולמנוע מעצמי התפזרות יתר (יש לי נטייה כזאת, אפשר לראות זאת לעיתים בתגובות:) בחרתי לכתוב כאן, באתר הזה. וגם זה לבינתיים. זה לא מקצוע, זה גם לא תחביב, זאת פרקטיקה רוחנית בעיני. בנוסף, אני לא איזשהו אישיו ולא אמור להיות. אני המגיב על היצירה, זה שנמצא בתחתית הדף, בתגובות ואשמח מאוד אם כך זה יישאר ויישמר.
ראי, תוכלי לבקש מעורכות האתר את האימייל שלי (יש להן אותו משום שאני מכניס אותו בכל פעם שאני כותב תגובה) או לרשום כאן בתגובה מתחת את האימייל שלך, במידה ותרצי(מה שנוח לך)ונוכל להמשיך משם .אם תרצי להפנות את תשומת ליבי מפעם לפעם לשיר כזה או אחר שלך במרחבי הרשת ולבקש ממני תגובה באימייל, אוכל לעשות זאת, בהחלט.
הנה מה שכתבתי לך בזמנו על שירך "נסיך הלילה ומלאכתו הקדושה" באתר של שא"מ זכרונו לברכה.:
"שחר בעיני היא כגרסא הנשית של נועם שדות,לפחות בדרך שבה היא מטפלת בנושאי היצירה וההשראה שלה.יש משהו רומנטי מאוד,תמים,המתבטא ביצירה,איזושהי,השקפת עולם רומנטית בנוגע למוזות ולדרך שבה הם מנהלות את העניינים עבור היוצר.
מערכת היחסים הדו משמעית הזאת,שנראית כמו טנגו צמוד של זוג,שכמעט בלתי אפשרי להפריד אותו בתשוקתו,באה לידי ביטוי מקסים בחריזה הפנימית.
הזוג הזה תלוי אחד בשני,זהו אחד שלא יכול להתקיים בלא שני מרכיביו.אצל נועם שדות זאת שושנת המים,אצל שחר שלקוב זה "הנסיך".
אני חש כאן בסיפורי האגדות המהדהדים בתוך היצירה,על הנסיכה,שסכנת המוות מרחפת מעל חייה,שאכלה את התפוח המורעל,ורק התשוקה והאהבה האמיתית מסוגלת להעיר אותה לתחייה.
במקרה דנן,זאת היצירה שנותנת משמעות לחייה מחד גיסא,אך גם מסכנת אותה ברוח הדיוניסית שבה.שיר קיומי מאוד.
אהבתי את הרגישות,הרעיון,הצורה ואת המיזוג בין כולם לשלם אחד"
תום הדני נוה
מוטי, תודה על הקריאה המעמיקה בשיר
תום הדני נוה
תודה לכל המגיבות והמגיבים 🙂