שירים בבוקר / ליאור עזיז
1
תִּבְכִּי מָחָר
לֹא הַיּוֹם,.
דְּחִי אֶת הַדִּמְעוֹת בְּכַמָּה שָׁעוֹת,
בּוֹאִי וְנִפָּרֵד לְשָׁלוֹם
בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.
2
לֶכְתִּי בְּלֶכְתֵּךְ,
שׁוּבִי בְּשׁוּבֵךְ,
וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֵינֵךְ
נוֹתַרְתִּי שַׁקְרָן.
3. אתרוגים
נַעֲרָה וְעַלְמָה הִיא רִבְקָה
תְּאוֹמֶיהָ חָבְקָה
דַּד לוֹ
דַּד לוֹ.
4
עוֹד יָבוֹא יוֹם נַעֲמֹד בּוֹ דֹּם
לְכָל שִׁירַת מַלְאָכִים שֶׁתִּשָּׁמַע
בְּאָזְנֵי בּוֹדְדִים.
וְאֵיךְ גַּם אַתֶּם תִּשְׁמְעוּ אֶת שִׁירַת הַמַּלְאָכִים?
שִׁירַת הַמַּלְאָכִים שְׁמוּרָה לַשּׁוֹתְקִים.
5
כָּל קֶשֶׁר מַתְחִיל בְּמַבָּט
וְנִגְמַר בְּמִלִּים.
לוּ רַק הָיִיתִי אִלֵּם
הָיוּ חַיַּי מֻשְׁלָמִים.
6. "אל תיראי תולעת יעקב"
פָּגַשְׁתִּי תּוֹלַעַת שֶׁאֶת שְׁמָהּ לֹא אַזְכִּיר
וְאֵין אָדָם שֶׁאוֹתָהּ לֹא מַכִּיר.
יַחְדָּו יְבַלּוּ זְמַן לְמַכְבִּיר.
אָמְרָה הַתּוֹלַעַת: "אַתָּה נִרְאֶה לִי טָעִים,
מַר מִבַּחוּץ וּמָתוֹק מִבִּפְנִים".
עָנִיתִי: "בְּרַגְלִי אוֹתָךְ אֶרְמֹס!"
עָנְתָה: "בְּנִי בְּךָ יִנְגֹּס!
לֹא יַפְסִיק לֶאֱכֹל עַד יִשָּׁאֵר מִמְּךָ חוֹל!"
"וְכִי אֵין זֶה סוֹפִי, עָפָר וְרִמָּה וְאֵין שְׁאֵרִית?"
עָנְתָה הַתּוֹלַעַת:
"שְׁמִי יַעֲקֹב וַאֲנִי טִבְעוֹנִית!"
7. ציפר
הָעוֹרֵךְ הַמְכֻבָּד אוֹמֵר
שֶׁיֵּשׁ לִי בֹּקֶר פּוֹרֶה
וְשֶׁאֶשְׁלַח לְצִיפֶר
בְּעִלּוּם שֵׁם.
יִתְמַהּ הַקּוֹרֵא:
מִי הָעוֹרֵךְ?
מַדּוּעַ הַבֹּקֶר פּוֹרֶה?
מַה זֶּה צִיפֶר?
8. דג זהב
עוֹד יִהְיֶה אָדָם
שֶׁיַּטִּיל חַכָּתוֹ אֶל הַבִּיּוּב
וְיַעֲלֶה דַּג זָהָב
שֶׁיַּגְשִׁים מִשְׁאַלְתּוֹ
לַחֲזֹר לַמַּיִם.
9. ימין שמאל ימין
בְּתַרְגִּילֵי סֵדֶר
וּבַמִּצְעָד הַצְּבָאִי
יֵשׁ לְשַׁנּוֹת
אֶת שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל
לְיָמִין שְׂמֹאל יָמִין,
הַשְּׂמֹאלָנִים הָאֵלֶּה שׁוֹטְפִים אֶת מֹחֵנוּ
וַאֲפִלּוּ שׁוֹלְטִים בִּצְעָדֵינוּ –
שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל?
יָמִין שְׂמֹאל יָמִין!
עֲמֹד דֹּם!
10. קצת אהבה
בְּיִשְׂרָאֵל
כָּל סוֹפֵר הוּא
חָתָן
שֶׁל פְּרָס זֶה אוֹ אַחֵר
וְכָל סוֹפֶרֶת
כַּלָּה
שֶׁל אַשְׁכְּנַזִּי מִילְיוֹנֵר –
בְּרֶנֶר, סַפִּיר, בֶּרְנְשְׁטֵיין –
וְאוֹתִי מְעַנְיֵן
עִם מִי אֲנִי אֶזְדַּיֵּן
בִּשְׁבִיל קְצָת אַהֲבָה.
11. דיבור
דִּבַּרְנוּ בְּטֶלֶפוֹן חוּגָה,
הָאֶצְבָּעוֹת נִנְעֲצוּ בַּשְּׁקָעִים וְסוֹבְבוּ אֶת גַּלְגַּל חַיֵּינוּ,
וּפְעָמִים שׂוֹחַחְנוּ בְּטֶלֶפוֹן צִבּוּרִי
מַצְמִידִים לְאָזְנֵינוּ שְׁפוֹפָרוֹת דְּבִיקוֹת וּבְלוּיוֹת מֵאָזְנֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים,
וְאָז דִּבַּרְנוּ בָּאַלְחוּטִי,
בִּתְנוּעָה חָפְשִׁית הֶחֱלַפְנוּ
דִּבְרֵי רוּחַ,
וְאַחַר כָּךְ דִּבַּרְנוּ בַּנַּיָּד
וְיַחַד עִמּוֹ הָלַכְנוּ לְכִוּוּנִים מְנֻגָּדִים.
וְאַחֲרֵי שָׁנִים שָׁלַחְתִּי לָךְ הוֹדָעָה
וּבִקַּשְׁתִּי שֶׁנְּדַבֵּר,
וְאַתְּ עָנִית
מָצָאתִי אַחֵר.
ניקוד: יאיר בן־חור
15 תגובות
ירון לוין
שירה יפה
נחשו
אני שמח שאתם אתן
חתנים וכלות
מלאים ומלאות
בעצמכם
ו
בעצמכן
נותרים דוממים דוממות.( תקראו שוב. בטח אינכם אינכות
( שגיאת כתיב) מבינים משהו שלא שיננתם באוניברסיטה ).
כן,
אם שם המחבר היה ידיד מוכר
משורר מצליח
חבר
מיד הייתם מלקקים מלקקות
ישבנו
כמו גלידה מעולה תחת לשונכם.
מעולה מקסים נהדר מרגש!
איך אתם מסתכלים בראי
בלא להקיא ?
אאחל לכם לזכות באיזה פרס
אולי ראיון בעיתון
תצטנעו בזיוף הידוע שלכם
אתם אתן
הרגישים רגישות
חובבי חובבות
הכבוד
לפחות העורכות
אהבו אבל האם
נשמע את קול האוהבים אוהבות?
זה מסוכן!
ואתה המנקד המצויין! השמטת יודים כמו היו מחבלים
אבל השארת: ,. תבדוק.
הצמדת מילים הורדת דברים .
באמת תודה
כי עמד לי הזין לראות השירים שלי מנוקדים .
זו לא אשמתך
שכמוני אתה
משועבד
מוטי
הידעת שהסוכר בגלידה מתפרק יותר לאט בגוף למרות המתיקות הגדולה וכמותו הרבה?
זאת בשל השומנים הרבים שיש בגלידה.הרבה לפני שהסוכר מקבל את הרשות להזיק,
השומן כבר עושה את העבודה מצויין:)
ושומנים,ובכן, יש לכולם.החוכמה היא לשמור אותם בפרופורציה. עודף מהם,מעיד על יציאה של הגוף מאיזון
ועל כך שהאדם הפך להיות קורבן של החברה והתרבות המתועשת שבהם הוא חי.מחסור בהם,גורם לאדם לגווע ברעב, כי כאשר אין אוכל, הגוף יכול להסתמך רק על שומניו וכאשר אין שומן הוא מתחיל לפרק את הרקמות השונות, בהדרגה,מקריב פה ומקריב שם ולבסוף אין לו עוד מה להקריב.
אני נזכר עכשיו בסיפור הידוע של קפקא, "אמן התענית".שם האדם וויתר לא רק על השומנים,אלא גם על עצמו והפך זאת לאומנות.הבעיה היחידה הייתה,שזה הפסיק לעניין בני אדם מסביבו עד שלבסוף שמו אותו בכלוב ולידו צ'יטה מפוארת ומהודרת,שמשכה את כל תשומת הלב. לא משנה עד כמה האדם חושב שהוא ייחודי או יפה או מוצלח,תמיד יימצא משהו שהוא באמת ייחודי או יפה או מוצלח (בעיני החברה כמובן, כי בעיני האלוהים כולם ייחודיים ויפים ומוצלחים:)
אבל האדם הוא לא צ'יטה וגם לא זאב ערבות.(כן ,ההוא מהרומן של הסה) הוא יכול להיות הרבה יותר מזה.נראה לי, בתיאטרון הקסמים של הקיום:)
בכל מקרה, לא יודע מי אתה,(המשורר?)אבל אני דווקא כן מתכוון להגיב על השירים. הלא מודע שלי מעבד אותם כרגע. קצת סבלנות. אכן מצאתי בהם עומק ,מצאתי חוש הומור, מצאתי מרירות ומצאתי מתיקות.(מבפנים כמובן:)
דרך אגב, אפרופו תולעי יעקב,מה לגבי שושני יעקב?:) הנה שיר מופתי:)
שׁוֹשַׁנַת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה:
בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי:
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח:
וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר:
לְהוֹדִיע שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ:
וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ:
אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי:
בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי:
אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי:
בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי:
(אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים:
בְּרוּכִים כָּל הָצָדִיקִים:) 1
וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב:
רחל בכר
ניסיתי למצוא את המכנה המשותף למרבית השירים ובלטה בהם הביקורת, גם ביקורת אישית.
אם קיים כזה דבר של שירה גברית, ללא ספק השירים הללו הם שירה גברית מובהקת.
שולה ניסים
מאוד אהבתי את דג הזהב.
ליאור
מוטי תודה. את השירים ערך מנחם פרי. כן זה הידוע. תשאלו העורכות . עכשיו בטח יבקש למחוק הכל, כאילו אנו בשנות התשעים והוא פרי הכל יכול.
מוטי ראית פעם נסיך שהפך לצפרדע ?
מוטי
ובכן,אם לא ראיתי זה לא אומר בהכרח שזה לא קרה:)
באגדות צפרדעים הופכות לנסיכים ונסיכים הופכים לצפרדעים, כך שהכל יכול להיות. אינני יודע מדוע לא שמענו אף פעם על צפרדע שהופכת לנסיכה או נסיכה שהופכת לצפרדע, אבל שמעתי סיפור, שוודאי אני מעוות אותו מאוד וכך הוא:
נסיכה שהלכה על גדת הביצה שמעה קול צווחני של צפרדע הקורא לה ממרחק. כיוון שלא שמעה מעולם צפרדע מדברת, הדבר משך אותה בחבלי קסם והיא הגיעה עד לצפרדע הצווחנית והרימה אותה בידה. הצפרדע אכן דיברה והנסיכה לא הזתה זאת מדמיונה וכך הצפרדע אמרה: "אני נסיך ומכשפה רעה כישפה אותי. אם תתני לי נשיקה אהפוך שוב לנסיך ואתן לך את הדבר שבו נפשך חשקה הכי הרבה בכל העולם". הנסיכה המהודרת לא ביזבזה זמן ואמרה: " הדבר שאותו אני רוצה הכי הרבה בעולם היא צפרדע מדברת." ושמה את הצפרדע בכיסה.
מזה אנו למדים, כי לפעמים כדאי גם לדעת בידיים של מי ליפול, כשעזרה נדרשת וגם כדאי מאוד לדעת איך לדבר עם אנשים וכיצד לבקש עזרה. יש מגוון שלם של פילטרים פנימיים שחוצצים בין בני אדם. אתה יכול לדבר אל העולם בצורה אחת, אבל העולם ישמע אותך בצורה אחרת. העולם ידבר אליך בצורה אחת ואתה תשמע אותו אחרת ועך סמך זאת ,שוב תדבר אל העולם וייתכן שהפעם העולם לא ישמע בכלל, יאטום את אוזניו. מעבר לזה, מי שומו שמיים לוקח ברצינות צפרדעים הטוענות שהן היו נסיכים? אנו חיים במציאות מאוד חומרנית. או שאתה צפרדע או שאתה נסיך. אם אתה נסיך, אתה שולט בממלכתך ביד חזקה ובזרוע נטויה. אם אתה צפרדע- ובכן הביצה היא ממלכתך. זאת מציאות של שחור ולבן, כישלון או הצלחה, אין בה גוונים ולפעמים הפרט בהחלט הולך בה לאיבוד וטובע לנצח בביצה הטובענית של הקיום.
אבל מעבר לסיפורי הנסיכים והצפרדעים והנסיכות, הרי שלבני אדם יש פוטנציאל אמיתי, ממש. לדוגמא, באירופה, בהולנד מתגורר לו אדם ושמו wim hof . מכנים אותו איש הקרח, למרות שהוא כבר ממזמן הוכיח שהכוח הפנימי שהוא פיתח איננו עניין של קרח בלבד. האיש למד לשלוט במערכת העצבים האוטונומית שלו ,לדבר ישירות אל חלקים מסוימים בגזע המוח ודבר זה מאפשר לו לעשות דברים יוצאים מגדר הרגיל. למשל, הוא עומד בתוך תיבה מלאה בקרח במשך למעלה מחצי שעה ומעלה אחת מחום גופו אינו יורדת. הוא שוחה מתחת לקרח במים קפואים לחלוטין מנקודה אחת לאחרת, ללא כל ציוד צלילה או בגדים תרמיים(תרגיל כזה כמעט עלה לו בחייו, אבל הוא דיווח שהוא לא חש כל חרדה או פאניקה כאשר נגמר לו האוויר בריאותיו והוא לא מצא את חור היציאה).הוא רץ מרתון בחוג הארקטי כשלגופו מכנסיים בלבד. אותו דבר, רק אקלים מנוגד לחלוטין ,הוא עשה במדבר בנמיביה. גם שם חום גופו לא השתנה לאורך כל המרתון. כל זה מצריך כמובן הכנות ושנים של תרגול, אבל היוגי המודרני הזה, שבסגנון הדיבור שלו לא עושה חשבון לאף אחד, עושה זאת וכתוצאה מכך משנה בהדרגה את הפרדיגמות המדעיוות בנוגע למה אפשרי לעשות עם מערכות מסוימות בגוף האדם (הוא שולט גם במערכת החיסונית למשל). היום חוקרים אותו בכמה אוניברסיטאות והוא מלמד את הטכניקות שלו אונליין(קורסי בסיס) ובקורסים קצרים וארוכים יותר לכל מי שרוצה בפיקוח אישי. מה שחשוב לו להוכיח הוא שבריאות נפשית היא אפשרית לכל אדם וכל אדם יכול להיות חזק בריא ומאושר. משלחות שהוא מארגן להר הקילמנג'רו מטפסות על ההר ביום-יומיים(המבוגרים שבחבורה, בני למעלה משבעים מטפסים ביומיים) רוב האנשים במשלחות הללו הם בעלי מחלות כרוניות ואחרות בדרגות שונות וגם הם עושים את מה שנראה כלא ייאמן לאנשים במצבם לאחר אימון של מספר ימים בטכניקות נשימה(וכמה טכניקות אחרות).
ובכן,למי אכפת מנסיכים וסיפורי אגדות. המציאות עולה תמיד על כל דמיון והאפשרויות רבות(למי שרוצה באמת),
אפילו אם הוא הצפרדע,על אחת כמה וכמה אם היה פעם באמת נסיך.גורלו של האדם בידיו ועזרה קיימת תמיד בסביבה.:)
אך לנו,למרביתנו ,כבני אדם, יש את הנטייה הזאת לעיתים לעסוק בזוטות. מילא אנו עושים זאת שנה אחת מחיינו, אבל לפעמים נוצר מצב אבסורדי שאנו מאריכים מאוד בשנות חיים כשכל שנה מאותן שנים נראית כמעט אותו דבר (מגיל הבגרות כמובן),רק תמיד קצת יותר גרוע(כדאי שנוכל להתרגל:) אותם קונפליקטים,אותן צרות,אותן בעיות,אותם בירבורים.למדנו לאהוב את זה, שומו שמיים!:) למה זה טוב ולמה לא לשנות את זה?(הרבה יותר קל מאשר להפוך לנסיך,אין הרבה נסיכים בעולם:)
בכל מקרה, מחר אגיב על השירים. עכשיו הולכים לישון, כי מי שלא יישן בזמן, בבוקר נראה כמו צפרדע.
יובל
"שירה המלאכים שמורה לשותקים", זה יפה. יש תמימות מתחת לזעם הרדיקלי,
המוצדק, על ה"מערכת הספרותית". "מה זה ציפר?" שואל המשורר?
התשובה: ציפר זה משהו שרוצה להיות מפורסם מבלי שעשה כלום.
מוטי
זה לא יהיה מוגזם לומר, שכל אחד כמעט מכיר את הסיפור המקראי על יעקב ועשיו. אחד מסיפורי הייסוד של התנ"ך מספר בראשית. יעקב נולד כאשר הוא אוחז בעקבו של אחיו. מדוע למעשה העניין הזה מוזכר?. תאומים זהים ולא זהים נאבקים עוד ברחם על משאבים מצומצמים. תמיד יש אחד שמקבל קצת יותר מהאם וזאת אפילו מבלי שהיא תעדיף עובר כזה או אחר. לעיתים המחסור ניכר בגודל של העובר או במצב ההתפתחותי שלו. כאשר עשיו נולד ראשון ויעקב אחז בעקבו, הוא למעשה תפס עליו טרמפ.. בעוד הלידה של עשיו אולי התעקבה בשל האחיזה הזאת והזמן שהוא שהה בתעלת הלידה גדל, (וכתוצאה מכך סבל זמן רב יותר ממחסור בחמצן ומלחץ כבד יותר על גולגלותו ומוחו) הרי הלידה של יעקב הייתה יחסית מאוד מהירה וקצרה. הוא יצא אחרי עשיו, כשהוא נגרר למעשה אחריו דרך תעלת הלידה. כאן אולי הבסיס לעניין השונה שגילו השניים בחיים, אחד היה יושב בית בעל מזג נוח, רוחני, והשני טיפוס גשמי ,קצר רוח הרודף אחר הסיפוקים המיידיים. אין ספק שיש כאן נצחון של הרוח על החומר, אבל זהו ניצחון ערמומי מאוד, המסב לעשיו צער רב. מכאן נובעת תחושת ההחמצה הגדולה של עשיו.על יעקב אמר "ויעקבני זה פעמיים, את בכורתי לקח ועכשיו את ברכתי".
אני סבור שלדובר בשירים הללו יש תחושה דומה והדבר ניכר בייחוד בשיר מספר 3, בשיר מספר 6 ובשיר מספר 9. המאבק שהיה בין יעקב לבין עשיו (ובניהם ובני בניהם לדורות) הפך להיות המאבק בין הדובר לבין "התולעת" המכנה עצמה יעקב (שהיא,באופן די אירוני,סרקסטי מאוד, גם טבעונית).בעולם הזה לעיתים, מה שנראה כרוחני הוא בסך הכל מסווה למשהו אחר לחלוטין. לעיתים רוחניות היא בסך הכל מוקד של כוח,כפי שבא לידי ביטוי בדת לאורך אלפי שנים.באמצעות הכוח משעבדים את החלש יותר ודורשים ממנו לוותר על מהותו.
כשאדם נולד לעולם, הרי כל האפשרויות פתוחות לפניו, אבל יכול להיות, שבמהלך דרכי החיים העקלקלות, הוא יראה במורך לב כיצד האפשרויות נסגרות או נסגרו עבורו כתוצאה מכל מיני תהליכים, שהוא לא מצליח להבין או להשלים עימם. מכאן צומחים התסכול, הטינה, הכעס והזעם, שאלו רגשות שליליים מאוד שקשה לאדם להכיל ולכן הם מתפרצים ויש ביכולתם לכלות אותו. זה בא לידי ביטוי בדיאלוג עם התולעת (איזכור של יעקב ועשיו) וזה בא לידי ביטוי כמעט בכל שיר מתוך המחזור הזה. תחושת ההחמצה באה לידי ביטוי בעיקר במערכות יחסים, שהשירים המתארים אותם שזורים בכל המחזור, פותחים ואף סוגרים אותו.(המחזור מתחיל בפרידה ומסתיים בסופו של דבר בכאב של החמצה על קשר שלא התממש ואולי לא יתממש לעולם).
הזעם המפעפע בגיבור בא לידי ביטוי באמצעות מילים ואלו, לדעתו של הדובר, גרמו כמעט לכל קשר שהיה לו עם העולם לעלות על שרטון.
כָּל קֶשֶׁר מַתְחִיל בְּמַבָּט
וְנִגְמַר בְּמִלִּים.
לוּ רַק הָיִיתִי אִלֵּם
הָיוּ חַיַּי מֻשְׁלָמִים.
היחס הראשון שיש לתינוק הוא עם האם ולכן לאחר הלידה התינוק מקבל מהאם את כל מה שהוא זקוק לו. במקרה של התאומים, אין איפה ואיפה ורבקה חולצת שד לכל אחד ואחד מהם. חליצת השד היא ביטוי של אהבה, של נתינה, אבל אנו יודעים שכאשר התינוקות גדלים ומקבלים אופי או אישיות וכאשר מדובר בתאומים לא זהים למשל| (כמו בסיפור יעקב ועשיו) ייתכן וייווצרו איזשהן " העדפות". רבקה ביכרה את יעקב על פני עשיו. ועשיו לא בהכרח מצא ניחומים בהעדפתו של אביו, שהייתה יותר חומרית, מותנית(עשיו מביא לו את הציד).
אהבת האם שניתנה יותר בשפע ליעקב כנראה יצרה בליבו של עשיו אנטגוניזם גדול מאוד ,שהבעיר בתוכו, בנוסף לכל הכעסים הלא מודעים והמודעים האחרים כלפי אחיו, את השנאה ליעקב, את הרצון, בשלב מסוים להרגו. האנטגוניזם הזה גם גרם לעשיו לעשות דווקא לשני הוריו, על מנת ללמדם לקח ולכן הוא הלך ולקח לעצמו שתי נשים זרות. זאת פעולה של אדם, שאינה נובעת רק מאופיו האימפולסיבי, אלא גם ביטוי לא מודע לצער שהוא חש מהניכור ההורי שהוא זכה לו.
זהו ניסיון להפר את הסדר, להפוך את הסדר הרגיל של הדברים. אדם שהתאכזב מהמציאות כפי שהיא, יכול לקבלה כפי שהיא ויכול למרוד בה, להפוך להיות נונקונפורמיסט. גם הדבר הזה בא לידי ביטוי אצל הדובר , למשל בשיר מספר 9, "ימין שמאל ימין". אם "הבכורה" נגנבה מהאדם על לא עוול בכפו, כתוצאה מאיזושהי קונספירציה שנעשתה מאחרי גבו, לדעתו, הרי, שאין כל חשיבות יותר לסדר הרגיל של הדברים, לערכים ולאמונות השגורים בחברה ויש להפוך את הכל על פניו.
מול המציאות המהתלת לעיתים והמתנגדת לאדם (שמתנגד למציאות חזרה), נוצר באדם גם צורך פנימי, שאיפה עמוקה אל עבר הרוחניות, אבל במצב הדברים הנוצר, זוהי שאיפה לגאולה דרך תעלות הביוב.(שיר מספר 8). גם השאיפה הזאת לגאולה דרך תעלות הביוב (דרך הנשים הזרות של עשיו!), השאיפה הזאת לאהבה, לאחדות, להתמזגות עם הים הגדול, עם האם הגדולה, שנטשה, היא התרסה מודעת כנגד הכוחות שיצרו, לדעת הדובר, את הבעיה.
אני זיהיתי כאן, בחלק מהמקומות השפעות קטנות של פנחס שדה.שיר הנונסנס על תולעת יעקב הטבעונית למשל. זה נראה קליל וזה מחורז, אבל יש כאן שורשים יותר עמוקים ולא מדובר בסתם מהתלה.
האדם יודע שהוא יישות סופית החיה על ציר של זמן וכככל שהוא מתבגר, המאבק בינו לבין התולעת "הטבעונית" הולך וגובר. הכל ביחס לסיפוק שלו מהמציאות שמסביבו,היכולת שלו להכיל אותה.(או בעיקר חוסר הסיפוק, הפחד, החרדה)
אבל מהי המציאות מסביבו. חלק מזה כבר ראינו. שירים נוספים מתארים את הגורל הספ]רותי של הדובר, את תחושת העוול וחוסר הצדק. את תחושת חוסר המובנות והאבסורד.(השיר על העורך ועל ציפר).
בתוך המציאות המורכבת האדם חווה גם פרצי יצירתיות, אבל המנגנון הקפקאי לעיתים של הממסד הספ]רותי גורם לו לפקפק מראש שזרם היצירתיות הזה יראה אי פעם אור.
חלק מהמנגנון המתסכל הוא השיטה, "הפרסים", אפילו "המזל" מעורר הקנאה,שהוא ביטוי לאותה ברכה שקיבל "יעקב" ולא הוא "עשיו" (הסופרות הנשואות למיליונרים:).בכל הים הסוער הזה, הפנימי והחיצוני, הדובר היוצר בשיר מוצא את עצמו מנווט, פעמים רבות, ללא הצלחה ייתרה. לכן נוצר הניכור והשאיפה הגדולה לחוות אפילו שביב של אהבה,אפילו ממפגשים חד פעמיים.
שמרתי לסוף כמעט את שיר מספר 4,שהוא יפה מאוד בעיני:
עוֹד יָבוֹא יוֹם נַעֲמֹד בּוֹ דֹּם
לְכָל שִׁירַת מַלְאָכִים שֶׁתִּשָּׁמַע
בְּאָזְנֵי בּוֹדְדִים.
וְאֵיךְ גַּם אַתֶּם תִּשְׁמְעוּ אֶת שִׁירַת הַמַּלְאָכִים?
שִׁירַת הַמַּלְאָכִים שְׁמוּרָה לַשּׁוֹתְקִים.
אני שומע פה כמעט הדים לשירו המאוד מפורסם של אברהם בן יצחק,"בודדים אומרים":
"יום ליום ינחיל שמש דועכת
ולילה על לילה יקונן.
וקיץ אחר קיץ יאסף בשלכת
ועולם מצערו מתרונן.
ומחר נמות, ואין הדיבר בנו,
וכיום צאתנו נעמוד לפני שער עם נעילה.
ולב כי יעלוז: הן אלוהים קרבנו,
והתנחם וחרד מפחד המעילה.
יום ליום ישא שמש בוערת
ולילה אחר לילה ישפוך כוכבים,
על שיפתי בודדים שירה נעצרת:
בשבע דרכים ניתפלג ובאחד אנו שבים."
השאיפה הזאת, שבאה לידי ביטוי בשיר על דג הזהב, לשוב אל הים,
היא למעשה השאיפה לחזור שוב ולהיות אחד עם הכל, להתגבר על כל המצוקות, על כל הבעיות, על כל
הפרידות ועל כל הכאבים, ממש כמו בשירו של בן יצחק.
מחזור השירים היפה הזה מסתיים בשיר "דיבור", שהוא מוטיב שזור לאורך כל השירים. השפה האנושית מפרידה, באופן פרדוקסלי, בין אנשים ואינה מצליחה לחבר בינהם. מרוב דיבורים לא רואים ולא חווים את המהות, את האחדות, עד שבסופו של דבר מאוחר מדי והרגש לא בא לידי ביטוי בזמן. ההפסד שוב צורם, בייחוד כאשר הוא למישהו אחר.(מצאת מישהו אחר) תחושת הנפרדות גדלה עד מאוד. כך מסתיים השיר שוב בתחושה החמצה מחמיצת לב.
דִּבַּרְנוּ בְּטֶלֶפוֹן חוּגָה,
הָאֶצְבָּעוֹת נִנְעֲצוּ בַּשְּׁקָעִים וְסוֹבְבוּ אֶת גַּלְגַּל חַיֵּינוּ,
וּפְעָמִים שׂוֹחַחְנוּ בְּטֶלֶפוֹן צִבּוּרִי
מַצְמִידִים לְאָזְנֵינוּ שְׁפוֹפָרוֹת דְּבִיקוֹת וּבְלוּיוֹת מֵאָזְנֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים,
וְאָז דִּבַּרְנוּ בָּאַלְחוּטִי,
בִּתְנוּעָה חָפְשִׁית הֶחֱלַפְנוּ
דִּבְרֵי רוּחַ,
וְאַחַר כָּךְ דִּבַּרְנוּ בַּנַּיָּד
וְיַחַד עִמּוֹ הָלַכְנוּ לְכִוּוּנִים מְנֻגָּדִים.
וְאַחֲרֵי שָׁנִים שָׁלַחְתִּי לָךְ הוֹדָעָה
וּבִקַּשְׁתִּי שֶׁנְּדַבֵּר,
וְאַתְּ עָנִית
מָצָאתִי אַחֵר.
רק בשתיקה המוחלטת נשמעת שתיקת המלאכים,אבל יש גם הרבה רעש רקע, שהשיר מתאר היטב. מדוע הרעש הזה קיים? מדוע הוא נוצר? לשם מה הוא טוב ומה הוא משרת? נראה לי שהדובר בשיר תוהה בעצמו על העניין הזה ולא מוצא תשובה. כך הם הדברים וכמו בעולם הקפקאי, לעיתים כל מה שייעשה, לא ישנה דבר.
או רק יהיה תקווה חולפת ואשליה מתנפצת הגורמת כאב נוסף.(כמו ביאליק וכוכביו)
אנו רגילים לסיפורים של הגיבור בעל אלף הפרצופים, זה שנכנס למבוך ויצא ממנו, זה שפתר את החידה, ההוא שהביס את ההידרה וניצח את קרברוס. נו,תמיד יש גם כאלו, שעשו זאת בגדול. אבל יש גם כאלו שלא.
מה המשמעות של כל זה?לאן כל זה הולך?מה זה משנה ולמי?
שאלה טובה.:)
בכל מקרה,האותנטיות הפנימית פרצה כאן במחזור השירים הזה מכל נקודה בנפש וביטאה משהו עמוק מאוד מעבר למעטה של הסרקזם והחיספוס החיצוני שבא לידי ביטוי.
מוטי
ובכן,אני לא בטוח שאתה תאהב את התפיסה שלי לגבי הדברים,אבל מדוע לא,למשל, מימון המונים בשמך המלא והוצאה עצמית?.אני למשל אשמח להשתתף בעלות הוצאת ספר עבורך.אני בטוח שנמצא עוד אנשים.זאת אפשרות. ראיתי גם אונליין משוררים שהוציאו את ספריהם כספר דיגיטלי ואפילו ראיתי משוררים שהוציאו את ספרם(הראשון)כאתר אינטקאקטיבי(אחלה רעיון!).
עכשיו,אני יודע שהוצאת כבר שני ספרים לפחות בהוצאות מוכרות.כאשר אדם רואה רק אסטרטגיה אחת אפשרית עבורו, הוא לא יודע לאן יובילו אותו אסטרטגיות אחרות, הרבה יותר נגישות.מרביתנו חיים בעבר ובעיקר בעבר הרגשי. אזור מסוים במוח שלנו, באונה הקדם מצחית (שבו יושבת המודעות)מעלה כל הזמן זכרונות רגשיים מהעבר, הן באופן מודע והן באופן לא מודע וכל אלו ,בשעה שהם רצים ללא הפסק ברקע, מעכירים את המודעות, ממש כמו תוכנות שנתקעות בזיכרון של המחשב ולא מצליחים לסגרן בשום צורה ואופן(אלא אם כן עושים איתחול מלא וגם אז הן משאירות קבצי TMP בתיקיות נסתרות:).ואם האדם אומר לעצמו, אנוח לי לרגע,לא אחשוב על כלום, אולי יהיה לי שקט בראש, מהר מאוד מתברר לו שהמוח שלו פעיל אפילו יותר כאשר הוא יושב בשקט(וזאת הסיבה שאנשים אוהבים לדבר ולהיות כל הזמן בפעילות),כי בשעה שהאדם לכאורה לא ממוקד ולא מרוכז במשהו,הרי שרשת נוירונים המפזורת באזורים שונים במוח,בשם רשת ברירת המחדל,נכנסת לפעילות ובמה מתמקדת הרשת הזאת?בדיוק, בכל הדברים שהאדם היה רוצה לשכוח(מערכות יחסים,מצב כספי,סטטוס חברתי,חששות ופחדים וכן הלאה).כך בנוי המוח האנושי,\לטוב ולרע,אנו נועדנו לחפש את השלילי בכל דבר משום שלו לא היינו מחפשים את השלילי בסביבתנו לאורך אינספור דורות, ככל הנראה לא היינו פה.יחד עם זאת התמקדות רק בבעיה גורמת לבעיה לגדול. זה דבר ידוע ועוד דבר ידוע ושווה לחזור עליו פה הוא,שאין כל דרך לפתור את הבעיה כאשר נשארים באותה רמה שיצרה אותה מלכתחילה.
אם אין מוצא מהמבוך, שוברים את כל הקירות ואם אין דרך להתיר קשר, חותכים אותו באבחה אחת ואם אין מוצא "מהאני" עוברים לאין אני, משלמים להרקולס והוא עושה סדר אחת ולתמיד בסכסוכים הפנימיים, בדילמות ובקונפליקטים. מי זה הרקולס אתה שואל?אתה מכיר אותו, זה ההוא שניקה את כל האורוות ועשה זאת בדרך חכמה במיוחד. בכל אחד יש איזשהו הרקולס פנימי כזה שרק מחכה להשתחרר ולעשות ניסים ונפלאות:,משהו כמו ענקי המדבר של ביאליק:)
אפשרות אחת בלבד היא מבוי סתום ,אז איך יוצאים ממבוי סתום?.(במידה ורוצים לצאת ממנו).
אף אחד לא מפריע לך למצוא קהל לשירים שכתבת.יש המון דרכים.החסמים היחידים נמצאים אצלך כרגע. מצא את הדרך כי יש דרך ואחר כך תראה לאן הדברים זורמים(וכדי שהם יזרמו כדאי דבר ראשון לשחרר כמה חסמים פנימיים כגון אמונות מסויימות,למשל,שמי שהוציא בעבר בהוצאה מוכרת,חייב לעשות זאת גם עכשיו, כי אחרת הוא…..לא יודע,השלם את החסר.)
פרסמת כאן,לא?מה הניע אותך לשלוח את השירים לליריקה?ציפית שהם יפורסמו,שיהיו להם מגיבים?
בהצלחה.
מוטי
אם כל העולם שמע על כך,אז איך זה שאני לא שמעתי?:)
אני מבין אותך,אבל לדעתי אתה קצת מגזים.עיתונאים התלוננו?אוקיי,בסדר.קרה להם משהו?עשית מעשה שאין ממנו דרך חזרה?לא נראה לי.עובדה שלא ישבת בכלא.אשפזו אותך בכפייה ובניגוד גמור לרצונך?זה דווקא משחק לטובתך.
אף אחד לא יתמוך בפרוייקט המונים?אני אתמוך!(אפשר לומר שאני אף אחד ואפילו לא ממש מיוחד:)
שלח להוצאת הקיבוץ המאוחד בעילום שם,אבל הם לא ההוצאה היחידה שיש בישראל.אפשר לשלוח לעוד הוצאות אם אתה רוצה ובינתיים לפרסם עוד כמה שירים פה ושם.קשה להיות אופטימי,אני יודע,אבל אפשר לנסות.טיפ טיפה,קצת,לפחות קצת.השירים ידברו בעדך.אתה לא צריך לדבר.תן לשירים לעשות את העבודה.
לבסוף,אם אתה שותה,לפחות שתה במודעות.כלומר ראה את שני השדונים הקטנים שיושבים משני צידיך,על כל אחת מכתפך ורשום את הדיון שהם מנהלים בינהם.השדון החיובי וודאי מאוד חלש כרגע,אבל אולי כדאי לך להטות אוזן לדבריו(אולי הוא לא שדון אולי הוא מלאך,ממש כמו אלו בשמי ברלין:)
בכל מקרה, מה אומר השדון ששלח אותך להשתכר עכשיו חוץ ממה שכבר כתבת? יש עוד דברים שבהם הוא מאיים עליך ולא נותן לך מנוחה?
האם המלאך הטוב השומר עליך אין לו שום מילה לומר בנדון?מה הוא אומר?
כדאי שנשמע גם את דבריו.(גם בבית משפט שומעים את שני הצדדים ולא מבטלים מייד את דבריו של הצד השני.ייתרה מזאת,שמורה לצד "המפסיד" הזכות לעתור לערכאות העליונות ביותר,שם לפעמים הופכים את ההחלטה)
בוא נבהיר את הדברים,נדליק קצת אור.הם הרבה פחות מאיימים לאחר מכן.
מוטי
אתה אדם טוב ליאור, אנשים מסתבכים לפעמים בחיים, קורה.אפשר לבחון כל דבר מהרבה נקודות מבט, אבל קשה לעשות זאת בשעת סערת נפשות. כדאי לקחת קצת מרחק. ודרך אגב, אני ממש לא סבור שיש צורך לדבר תמיד בנימוס. האדם שהזכרתי, wim hof, ובכן אתה צריך לשמוע אותו מדבר.אין מצב שהוןא היה מקבל הזמנה לשבת לכוס תה עם מלכת אנגליה.:)
כמו בכל דבר,כדאי לשקול את הדברים. למשל המורה הרוחני גורדגייף היה מדבר על חשבון פנימי וחשבון חיצוני.
אלו דברים שתמיד מדברים עליהם בדרכים רוחניות.שווה לבדוק.
נילי אמיר סגל
אהבתי את שמאאל וימיין שלך…. וכן את הקטע האחרון. אבל למה המספרים של הקטעים? לעניות דעתי כל קטע ממוספר הוא שיר בפני עצמו.
מוטי
אהבתי במיוחד את :
"ואולי אני טועה. איני יודע!
אנא אל תדעו גם אתם!"
סה"כ,כבר אמרתי לך,אתה אדם טוב.
היה רך יותר עם עצמך(ואם תרצה עם האחרים)
אבל הכל כמובן רק אם אתה רוצה.:)
לעיתים אנו משחקים כמו הילדים, עושים דווקא לעולם.
זה בסדר לעשות דווקא, זה בסדר להיות כמו הילדים,
זה בסדר גמור להיות אפילו ילדים,
כי כמו שאמר מי שאמר, "המה ירשו מלכות שמיים".
מכיר את הסיפור "בונצ'י שתוק"?:)
מוטי
לא, לבינתיים אין עוד המלצות. אתה בהחלט יכול לסמוך על הטעם הטוב שלך.
וכבר אמר פעם מישהו (מישהו מהתנ"ך:) "אם לא תאמינו, כי לא תאמנו".
וויין וו. דייר היה אומר "you must believe it and then you see it.
וכולם חכמים, מדברים על "התפתחות עצמית",אבל מהי התפתחות "עצמית"?. מי מתפתח כאן בכלל? הכל מתפתח כל הזמן, בלתי אפשרי שלא יתפתח. השאלה הנשאלת, מי מכוון את ההתפתחות,לאן הכל מתפתח ואיך הוא מתפתח.
תחת איזו השפעה האדם נמצא?
אני לא צריך ללמד אותך, כתבת כבר שני ספרים (ועוד של סיפורים קצרים!). דברים יכולים לעלות למעלה או לרדת למטה, להרקיע לשחקים או ליפול לתהומות. להתעלות או להתנוון. בספרות לא מתעניינים "בסתם" אנשים, כי בעצם סתם בני אדם לא ממש קיימים. אמרסון דיבר על הייאוש השקט וייאוש שקט יכול פתאום להתפרץ באופן הרסני או להפוך להיות להבה גדולה. כדאי תמיד להשאיר פתח לתקווה, כי אין לדעת אילו הפתעות (קטנות או גדולות) החיים מזמנים לבעל הכוונה. לבינתיים כדאי לשאול, לאן האדם מכוון את המבט כרגע(כי הל התפתחות היא המשכו של אותו רגע ונובעת ממנו וכל רגע ניתן להתחיל הכל מהתחלה) ומה מעשיו מגדילים בנפשו, את הטוב או את הרע? רבים הם האנשים שכוונתם טובה, אבל הם יורים לעצמם ברגל שוב ושוב ולא מבינים מדוע הכל ממשיך לכאוב…עולם שכזה,עולם הסמסרה.
בונצי שתוק, איזה מן שם זה לסיפור?. אני יכול להבין מדוע רצה י.ל. פרץ להאמין, שלאדם המעביר כך את החיים, בשתיקה כזאת, בפאסיביות כזאת, מחכים המלאכים בשמים בשירת הלל. אבל, השיטה של בונצי לא הייתה השיטה הנכונה. יש את אלו שכל הזמן מתלוננים ויש את אלו שלא מוציאים מילה מהפה על מעשי העוול הכי גדולים. אפשר לחפש איזושהי נקודה באמצע ולהתמקד במשהו פרואקטיבי, יצירתי. כל התפתחות בעולם לא נבעה מאלו שהתלוננו וקיטרו כל הזמן על כל דבר, וודאי לא מאלו ששתקו וקיבלו על עצמם איזשהו דין נסתר, בשעה שהיה עליהם לפעול ולעשות.
כך וגם כך, שנה חדשה בפתח, ממש בקרוב.ויום הכיפורים. נדמה לי שזה זמן להשאיר דברים מאחור, אומרים, זמן לסליחות..כולנו קראנו את דוסטוייבסקי, מבינים כמה דברים על הנפש האנושית ועל הפוטנציאל שלה לטוב ולרע. יש לה פוטנציאל.בהחלט יש!. 🙂
נו, מה דעתך על ההפטרה שלי?(קלישאתית למדי, נכון?:)