* / טלי עוקבי
יֵשׁ לִי חֲבֵרִים עֲשִׁירִים
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹתָה בַּמְּסִבּוֹת שֶׁלָּהֶם שַׁמְפַּנְיָה מְשֻׁבַּחַת
הֵם מְסַפְּרִים כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב עַל הַמְּנַקָּה שֶׁפִּטְּרוּ –
הַהִיא שֶׁהִשְׁאִירָה אֶת הָאָבָק מִתַּחַת לַמִּטּוֹת.
אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּתְּמוּנוֹת שֶׁהֵם מַעֲלִים בְּאִינְסְטַגְרָם –
כָּל הַחֻפְשׁוֹת, בַּמְּלוֹנוֹת, בְּשַׁיִט
יֵשׁ לָהֶם מִשְׂרוֹת טוֹבוֹת וְהֵם יָרְשׁוּ לְפָחוֹת שְׁנֵי בָּתִּים.
הֵם בְּעַד מְהַגְּרִים, מַצְבִּיעִים לַיְּרֻקִּים
וְחוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה נוֹרָא הַסִּכְסוּךְ בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן.
יֵשׁ לִי חֲבֵרִים עֲשִׁירִים
הֵם יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּשָּׂפָה שֶׁהֵם לֹא קוֹרְאִים.
הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה מַצְחִיק לִכְתֹּב מִיָּמִין לַשְּׂמֹאל,
הַכֹּל הָפוּךְ וְלֹא הֶגְיוֹנִי
מְטֹרָף, הֵם אוֹמְרִים: "זֶה מְטֹרַף"!
הֵם אַף פַּעַם לֹא שׁוֹאֲלִים מִמָּה אֲנִי הִיא מִתְפַּרְנֶסֶת,
לָמָּה אֵין בַּיִת.
הִיא אֲנִי אֶקְזוֹטִית
מְהַגֶּרֶת מִבְּחִירָה.
אַף פַּעַם לֹא מַשְׁאִירָה אָבָק
מִתַּחַת לַמִּטּוֹת בַּבָּתִּים
שֶׁל עֲשִׁירִים אֲחֵרִים שֶׁאֲנִי הִיא מְנַקָּה.
הִיא אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם הַקִּירוֹת
עִם הַיֵּשׁוּיוֹת הָאֵלֵמֶנְטָרִיּוֹת שֶׁבַּבַּיִת
עִם הַמַּלְאָכִים, הַשֵּׁדִים-
עִם רִצְפַּת הָעֵץ
אֲנִי הִיא אוֹמֶרֶת לָהּ-
קְחִי חֹמֶר טִפּוּחַ יֻקְרָתִי
סִפְגִי.
הִנֵּה הִבְרַקְתִּי אוֹתָךְ
שֶׁתַּחֲזִיקִי כָּךְ אֶת הַכֹּל
שֶׁפָּחוֹת תַּחְרְקִי
וְתִהְיִי לפחות את מְאֻשֶּׁרֶת.
7 תגובות
חנה תדהר
מקוממת האדנות בה אני מניחה שיש החוטאים בה רבות ויש שכלל לא. בהחלט נקרא כמייצג זרות כואבת.
איתן
תודה.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
נהדר, אהבתי !!!
רחל בכר
אפשר לקרוא לזה חברת מחמד.
השיר החל בנימה אופטימית – יש חברים וזה כבר טוב אלא שבהמשכו מתגלה האמת הערומה ומתגלה שהכל מושתת על אינטרסים ולצערנו גם כמעט כל החברויות לוקות באינטרסים לכל אחד מהצדדים..
מוטי
סיומת אירונית לשיר,רצפת הפרקט תהיה מאושרת, משום שאף אחד לא מאושר, (גם "העשירים"),משום שאין לבני אדם את היכולת להיות מסופקים והם לא נולדו להגיע למצב שבו הסיפוק הוא תמידי.(ובעיני מרבית בני האדם, תמונת האושר היא ככל הנראה סיפוק תמידי מהחיים, או היכולת לשמר את הסיפוק ללא הפוגה, אשלייה שמתנפצת להם מהר בפנים).
המוח ,ברמה הבסיסית, פועל על פי גירוי תגובה מאוד פשוטים.יש בו מגוון שלם של נוירוטרנסמיטרים שאמורים להניע את האדם לפעולה,או לעכב את האדם מלפעול ואלו מהווים תמריצים להשיג דברים מסוימים בעולם, אובייקטים מסוימים וכל דבר אחר שנקשר באותם אובייקטים לאורך הדורות. תארו לעצמכם בני אדם לפני אלפי שנים ולפני מאות אלפי שנים ואולי אפילו את אבותינו הקדמונים , הקמאיים, לפני מליון וחצי ויותר שנים. כשהם התרוצצו בסוואנה, לא הייתה להם תרבות פנאי מפותחת, משום שהבטן והמוח היו עסוקים תמיד בארוחה הבאה ובדרכים להשגתה. גם כשישבו תחת העץ בסוואנה או במסתור כלשהו בין השיחים או במערה, משהו בסיסי מאוד המשיך להעסיק את מוחם ברקע ולא נתן להם מנוחה. הייתה להם הפוגה רגעית, אבל לא היה להם אושר ולמעשה לא היה להם גם את הזמן הפנוי והיכולת הקוגניטיבית להעלות רעיון כזה מופשט במוחם.
אושר הוא רעיון מופשט. כסף, לעומת זאת, שמעתי את מדען המוח מרק רוברט וולדמן אומר במקום כלשהו, הוא דבר מאוד מוחשי. המוח יודע מצויין מה זה כסף ומה הוא יכול לעשות איתו. כסף הוא משאב שאיתו האדם יכול לדאוג לקיומו המיידי וארוך הטווח. מי שיש בידו את האמצעים להבטיח גם את קיומו המידי וגם את קיומו ארוך הטווח (כולל את קיומם של הגנים שלו לכאורה), הוא בעל פוטנציאל להיות הרבה יותר "מסופק" בחיים בהשוואה לאנשים אחרים (זה לא בהכרח יקרה מ סיבות שעוד יתוארו). לכן בכל המחקרים שעשו בפסיכולוגיה החיובית בנוגע לרף האושר, הם גילו שאכן מרף מסוים של השתכרות (נדמה לי ברוטו בשנה ובדולרים) יותר ויותר אנשים מדווחים על רמת סיפוק גבוהה מחייהם ורבים טועים לחשוב שרמת הסיפוק היא האושר. אבל האושר לא קיים, האושר הוא רעיון, מילה, מושג, שבני אדם בעלי פנאי רב ומשאבים רבים המציאו (אולי הפילוסופים?)והחדירו לתרבות והחברה בכל דור ודור. האושר הוא תלוי ערכים ותלוי אמונות וזה משתנה מחברה לחברה וכך מקבעים את האדם במצב מסוים.
העניים נתקלים בחיי היום יום שלהם (וכך תמיד זה היה) ברמות גבוהות יותר של סטרס, שמפחיתות את יכולתם לחוות את החיים ולהנות מהם. בימינו אולי זה כבר פחות מובחן, כי גם העוני הוא עניין יחסי מאוד, המשתנה בין מדינה למדינה ותפיסתו היא גם תלויית תרבות. אדם עני במדינה אחת יכול לחוש רמות גבוהות יותר של סיפוק ממצבו, משום שמצבו אינו בר השוואה באותה מדינה לרבים מאוד שמצבם טוב בהרבה משלו. כמעט כולם נמצאים על אותו הרף. באפריקה משתכרים כדולר עד דולר וחצי ליום (בשכנה שלנו מצריים למשל זה המצב), אבל בכפר הגלובלי, בעידן האינטרנט, ההשוואה הופכת להיות עניין יומיומי כמעט וכל אחד באפריקה, באזורים מסוימים באסיה ובכל מקום אחר שבו העוני הוא רב, יכול לראות ולהיווכח כיצד בני אדם אחרים חיים במקומות אחרים בעולם. זאת הסיבה, שרבים מוכנים לסכן את חייהם ולהגר בכל מחיר ליבשות עשירות. אפילו אם שם יחשבו עניים ביחס לאוכלוסיה המקומית, עדיין יהיה זה שדרוג עצום ברמת חייהם וזאת מבלי לדבר על הפוטנציאל ההתפתחותי של הדורות שיבואו לאחר מכן(דור שני ושלישי וכן הלאה).
אבל הרף נשמר. ירוויחו יותר כסף, אבל לא יהיו מאושרים, כי המוח מצוין בתהליכים של הביטואציה והוא מתרגל מצויין לכל מצב ומצב. דניאל גילברט, בספרו "להיתקל באושר" תיאר זאת מצויין. אנו גרועים מאוד בלהעריך מה יגרום לנו אושר ולכן בני אדם חיים, במידה גדולה,במצב של מפח נפש תמידי, של תסכול, של חסך. זה נכון לגבי העניין ונכון שבעתיים לגבי העשירים, משום, שכאשר המשאבים בלתי מוגבלים, הפיתוי של האדם לממש את כל שגיונותיו ואשליותיו רק גדל. כאשר אדם יכול, תיאורטית, להשיג "הכל", כל מה שהוא חושב עליו, כל מה שהוא יכול להשיג, מאבד מהר מאוד מהערך שלו, מפסיק לרגש. האדם מתרגל. "העשיר" שמתמקד בעיקר בחיים שלו עצמו ובהטבות שהוא יכול להשיג עבור עצמו, נמצא בדרך לא מוצא אל עבר החרדה והדאגות. ומכאן בדיוק מגיעה האמרה,"מרבה נכסים,מרבה דאגה". הפחד לאבד את מה שיש לאדם לעיתים מנטרל באדם את היכולת להנות ממה שיש לו. זה נכון לגבי עשירים ונכון לגבי עניים.ונכון גם לגבי אנשים שהתעשרו בפתאומיות( למשל באמצעות הימורים מסוגים שונים) אז איך מגיעים לייצוב או לאיזון?
אושר הוא גם עניין גנטי, חלקו הוא קבוע ולאדם אין יכולת לשנות בו דבר. חלקו הוא משתנים סביבתיים וחלקו הוא עניין של עשייה. גם זה אחד הגילויים של הפסיכולוגיה החיובית. למרות שחלק גדול מתחושת "האושר" היא גנטית ויש אנשים שפשוט מאוד לא יודעים להנות מהחיים או להעריך את מה שיש להם, הרי חלק מזה האדם יכול לשנות ויש דרך מאוד מוגדרת להשיג תחושה של סיפוק.
לא צריך בהכרח להיות נזיר המודט שלושים שנה כדי להגיע למצב של "הסתפקות במה שיש".יש לשנות את המיקוד של העשייה. במקום עשייה הממוקדת "באני" הקטן, באגו שאף פעם לא די לו, מיקוד העשייה הופך להיות חיצוני, פונה כלפי באחר, הזולת. במקום לראות את "העצמי" כדבר מה מתבדל ומבודד, האדם בוחר לראות את עצמו כחלק מהזולת, כחלק מהעולם, כחלק בלתי נהפרד מהכולות. אז במה ההתמקדות שיכולה לעשות את ההבדל?
ובכן, היכולת של האדם לחמול על הזולת ולעזור לזולת קובעת במידה רבה את מידת אושרו. חמלה היא עניין של תרגול, מיומנות, אבל בהקשר הזה יכולים לחלוף לעיתים חיים שלמים עד שהאדם עובר איזושהי חוויה שמעוררת בו את הצד הזה בנפש, שממחישה לו את העוצמה של החמלה. ברגע שזה קורה, אפילו בגיל מבוגר, האדם יכול להשתנות באופן רדיקלי ולחוש תחושה עמוקה של יותר של סיפוק מהחיים, ללא כל קשר או תלות במצבו.
היכולת של האדם להכיל את האחר וגם לסלוח לאחר, כאשר נראה לו שנעשה לו עוול, בהווה או בעבר, כולל לסלוח לעצמו, בזמנים שונים, למחול לעצמו על מצבים שונים בחיים, שבו לא היה חומל כלפי עצמו, אלא שיפוטי וביקורתי כלפי עצמו וכלפי אחרים, גם זה מעלה את רמת הסיפוק מהחיים, ללא תלות במצבים ומשאבים כספיים.
היכולת של האדם להכיר תודה על קיומו החד פעמי וכל מה שנובע ממנו, בעבר, בהווה וגם בעתיד, מעלה את רף הסיפוק שיש לאדם מהחיים. מה עוד?
רוחניות, תפיסה עמוקה יותר של הקיום ושל ההתקיימות (שלו עצמו) ושל אחרים, התחברות לאיזשהו מקור,אמונה מחזקת, מגבירה את הסיפוק של האדם מעצמו ,מהזולת ומהעולם. יש כאן משהו מאפקט הפלצבו.אמונות חזקות בכוח ייסודי כלשהו בעולם, ביקום, מובילות לעשיייה בכיוון מסויים, שהוא מנוגד לעשייה המצומצמת מאוד של האגו הלא מאמין, הסקפטי. המדע לבדו אינו יכול להפוך את האדם למאושר (או המדע והאמנויות כפי שגרס רוסו), אלא במידה רבה להשחית אותו. באמצעות המדע אנו רותמים את טובי המוחות להמציא כלי משחית רצחניים או להמציא המצאות המגבירות את הרדיפה אחר הכלום, שהשימוש בהם מזיק ופוגע. כאשר אין משהו מעל למדע, המדע עצמו יכול להוביל לתוצאות לא צפויות. הוא יוצר תוצאות חיצוניות עבור בני האדם, משפר להם את הטכנולוגיה, אבל זאת הופכת להיות פעמים רבות חרב פיפיות.
מה עוד מגביר את הסיפוק של האדם מעצמו ומהעולם? העשייה שלו כמובן, התחושה שהוא תורם, שיש לקיומו ערך ומכאן החזון של האדם לגבי חייו ומיקומו (מקומו)בעולם יגביר את סיפוקו מהעולם. כאשר יש לאדם חזון, כל עצמיותו נרתמת עבור החזון וזה מידבק ועובר מאדם לאדם במהירות גדולה מאוד. אני חושב עכשיו על הנערה האוטיסטית שהחלה את המהפיכה של בני הנוער בעולם בנוגע לסביבה ולבעיות האקוטיות שלא נותנים עליהם את הדעת ואשר עלולים לעלות לכולם לאחר מכן ביוקר. היא סיפרה, שהייתה בדיכאון תקופה מסויימת ויום אחד פשוט הבינה מה עליה לעשות ומשם הכל זרם. מדהים לראות מה נערה אחת שהיה לה חזון מסוגלת לעורר בעולם תוך זמן קצר מאוד. אני בטוח לחלוטין, שהיא כבר לא בדיכאון ושגם אין לה זמן להיות בדיכאון.
היא חיה חיים כרגע של מטרות ויעדים, שאינם מנותקים מהיקום ומהעולם, שעומדים בשירותו של דבר גדול ממנה ושנועדו להיטיב עם כמה שיותר אנשים, בני אדם, להיטיב עם העולם וכל מאכלסיו, כולל שאר בעלי החיים.
כל אלו דברים שלפי כל המחקרים( מהפסיכולוגיה החיובית וגם מחקרי המוח שנעשו על נזירים ואחרים) מעלים את רמת האושר והסיפוק האישי של האדם. רמת האושר כאן הופכת להיות משהו מאוד מוחשי,שאפשר לגעת בו ולא רעיון מופשט ולא מובן, שהאדם לא מצליח להבין ולעולם אינו מסוגל לתפסו כי הוא חומק שוב ושוב מידיו.
אנשים עשירים וגם עניים, שחיים כך, אינם עוד עשירים או עניים אלא ממבט מהצד, אלא אפשר לראותם כמלאים,כשלמים.והם למעשה גם מחוברים ומשתפים פעולה זה עם זה ממקום טהור ונקי(בניגוד לשיתוף הפעולה של המנקה והעשירים בשיר למשל,שהוא לחלוטין אנוכי ונצלני)
אז מה מתאר השיר שהובא כאן?בדיוק את הריקנות של הרדיפה אחר סיפוקים ואובייקטים ואת תחושת התסכול של האדם המתבונן בכל זה מהצד, בייבחוד כאשר הוא עצמו הופך להיות כלי קטן במשחק גדול, שלעולם אינו מסתיים, של האחר. בעולם כזה, אבק מתחת למיטה, הוא אכן סיבה טובה לפיטורים ולביטול של האחר, משום שאבק מתחת למיטה מטריד מאוד את הנפש ומונע ממנה "אושר". אבק מתחת למיטה הוא סכנה קיומית.:)
לכן הדוברת בשיר היא מצד אחד מתבוננת בדברים (ו"חברה" של אנשים "עשירים") אבל היא גם אובייקט בשיר בעצמה (אני-היא),שמתבוננים בו מהצד כאילו אין בו חיים, כאילו הוא רובוט, או מכונה, שגורלה נקבע מראש בסדר חברתי מסוים, שממנו אין הדוברת יכולה לצאת. לא רק הדוברת לא יכולה לצאת מאותו מילכוד, אלא גם חבריה העשירים. כולם חלק מאותה מערכת, שנוסעת ללא מוביל ומכוון,אל עבר השום מקום, אל עבר האין, אל עבר המוות והניוון.
בינתיים,כמו ברומא העתיקה,ממשיכים להשתעשע. סנקה כתב ספר על "החיים המאושרים".הוא הבין שרק שעשועים זה עניין מזיק מאוד. כל הזמן לנסות לברוח מהשעמום, זה עניין מזיק מאוד. גם הוא הבין כבר אז שהכל עניין של מיקוד. הוא גם היה אדם עשיר, אפילו מאוד, אבל היה מישהו שהיה עשיר ממנו וקינא בו וזה עלה לו בסופו של דבר בחייו.,נירון קיסר, תלמידו לא הבין ככל הנראה את משנתו של הרב(והוא דוגמא לאדם שהאגו העבירו על דעתו)
נילי אמיר סגל
זהו אכן שיר סרקסטי בהחלט. האירוניה חוגגתת בגדול…
תודה לך טלי
נילי אמיר סגל
תודה לך משוררת שיודעת להגיב בדרך מקורית ומשעשעת עד כאב