שיחות על קברך / נטשה שלקוב

 
בחלון ביתה עומדת ומועדת. כואבת לא רק מפני שמחלון ביתה נשקף בית הקברות ובו טמון היוצר האהוב עליה, היא כואבת בעיקר מפני שנשמתו של היוצר האהוב עליה לא תקום לתחייה לספר לה את סיפור חייה הנוכחי.
בימים הראשונים שאחרי הסתלקותה של נשמת היוצר האהוב עליה, היא עוד ניחמה את עצמה שאולי נשמתו עדיין לא התרוממה אליה עד לגובה אוזניה כי פשוט היא מרחמת עליה ורוצה לתת לנפשה העדינה זמן להסתגל למותו. אך כשעבר חודש ונשמתו של היוצר האהוב עליה עדיין לא התרוממה אליה לגובה אוזניה ולא הופיעה בחלומותיה היא הבינה שעליה לצאת מביתה אל בית הקברות.
היא התהלכה ברגל בטוחה ובראש זקוף בין שביליו הצרים של בית הקברות כאדם הנכנס לעומקו של יער מסתורי שעצי האבן שלו מסקרנים אותה ולא מעציבים. על כל אחד מהם היא קראה את מורשתה של אותה נשמה שמצאה את מנוחתה הנכונה תחתיו. היא מצאה את משכנו בבית הקברות, וכשהגיעה הרגישה כאילו מישהו שאב מגופה את כל כוחותיו הפיזיים והנפשיים. היא צנחה על ברכיה, מניחה את ידיה על גג משכנו החדש ועוצמת עיניים, רק לא לראות את המתרחש סביבה, שתוכל לבכות כמה שהיא רוצה. והיא בכתה. בכתה שעה ארוכה.
כשנרגעה קראה את הדברים שכתבה לזכרו:
"אני מפלצת. אין ולא תהיה לי מחילה על כך שכאשר היית על מיטת חולייך נכנעתי לנדיבות ליבך והשתכנעתי שאין צורך להגיע ולשבת ליד מיטתך, להחזיק את ידך, לשחק באצבעותיך, למחות מפניך את דמעות עיניך ולקרוא לך שיר שכתבתי לך. היום אני יודעת בוודאות שמכיוון שלא עשיתי זאת זירזתי את הסתלקותך מארץ החיים, בגללי נשאר שובל ארוך של תלמידים יתומים שלעולם לא ימחלו לי שלא ניסיתי לרפא אותך באהבתי האפלטונית ובקריאת בדיחות משותפת".
כשסיימה את דבריה, שמעה פתאום את קולו ולרגע קט הרגישה שוב כמו בזמנים הטובים שלהם. אז הצמידה את אוזניה לגג ביתו החדש ודמיינה את קולו:
"דבר ראשון, את לא מפלצת, אלא בתי. ולתלמידיי שמרגישים יתומים ממני אמרי שלא יכולת לעשות למעני יותר ממה שעשית וגם מה שעשית הוא מעל ומעבר. בכל הנוגע לשיר שלך, הניחי אותו על גג משכני החדש, אבל לפני זה קראי בקול את השיר, כדי שגם כאן אוכל ליהנות ממנו".
היא שמחה שוב להיענות לבקשתו כמו בזמנים הטובים שלהם וקראה את השיר:
אלי, אני מבקשת שתשלח/את כל מלאכי האור/שיושבים סביב כיסאך/לרפא את איש הרוח.
אלי, אני מבקשת שתשלח/ את כל מלאכי האור/שיושבים סביב כיסאך/לרפא את החושך שיצר/מלאך החבלה בסביבתו של איש הרוח.
אלי, ביקשתי לשלוח/ את כל מלאכי אורך לרפא/את איש הרוח, תענה בחיוב
אני מבטיחה לפניך שאם/מלאכי אורך ירפאו את איש הרוח/אעשה הכול וגם את הבלתי ייאמן |
לרפא כמה שיותר מגרעות בתוכי.
שקט פתאומי באוויר הדחוס שבתוך בית הקברות. היא קמה בכבדות ממקומה. פתאום שמה לב שרגליה רדומות כמעט כליל. כששבה לדירתה מוחה היה כה עסוק בשאלות הקשורות לרווחת השוכב בקברו עד כדי כך שהיא כלל לא שמה לב לקור שחדר לעצמותיה ולבטנה המקרקרת. העייפות השתלטה עליה, עיניה נעצמו.
בחלומה היוצר האהוב שלה קם מקברו רק כדי להעניק לה חיבוק אחרון. וכך בעוד חלומה מרוח על שפתיה, היא התעוררה בחיוך. החלום הפיח רוח חיים בתקוותה שיום יבוא והיוצר האהוב שלה יקום מקברו אל ארץ החיים ואל חייה־שלה. אבל עד שתחייתו המבורכת מן המתים תתרחש היא ידעה שעליה לשבת מול משכנו החדש ולקרוא לו את ספריו האהובים כדי לגאול אותו מייסורי הבדידות שבמותו.
לפתע רצה במהירות לעבר הדלת ולא שמה לב שהיא יחפה. בחמש בבוקר בדיוק כבר התחילה לקרוא לו את סיפוריו הקצרים של צ'כוב, הסופר האהוב עליו. כך כל יום ויום במשך שלושה שבועות הייתה מגיעה לקברו וקוראת סיפורים של צ'כוב.
אחרי שלושה שבועות שוב שמעה בדמיונה את קולו של הסופר האהוב עליה מדבר אליה: "יקירתי, חדלי לכלות במקום הצונן הזה את עלומייך, כי כשעלומים חולפים הם חולפים לבלי שוב".
כששמעה את דבריו אלה חייכה בתוכה פנימה ואמרה בקול: "אבי היקר, מבחינתי זה לגמרי בסדר שאני כאן, כי אתה הרי יודע שכבר שנים ליבי ממלא את הים שעליו שטים יקיריי המתים. שהים הזה מתרחב עם השנים…" ומיהרה להדליק נרות נשמה.
היוצר האהוב עליה שמע את דבריה ואמר: "בתי, מעתה אשבח למענך את האל, את תראי שבתוך זמן קצר גל השמחה ישטוף את חייך".
בעיני רוחה השיבה לו: "אבי היקר, תודה על נדיבותך העצומה, נסה אבל זה יהיה כמעט בלתי אפשרי, כי ביום שבו ארץ החיים נפרדה מגופך, היא לקחה איתה חלקיק גדול מנשמתי".
כששמע את דבריה השתתק מעט ואז אמר: "בתי, אני עצוב כשאת סובלת. אבקש מרפאל המלאך שיֵרד אלייך ממקום מושבו השמימי וישיב לך את החלקיק הגדול מנשמתך, זה שביום מותי נטש אותך לטובת שהייה בעולמי".
"תודה רבה לך", ענתה. אלא שבשונה מהפעמים הקודמות, הפעם שמעה את קולו בוקע מגרונה־שלה, ואומר: "בתי האהובה, אני יודע שלא תאמיני למה שתשמעי מפי עכשיו, אבל חשוב לי בכל זאת לומר אותם כדי להביא מרפא לנפשך הפצועה. אני יודע שבשבילך המוות סופי ומוחלט ואת מתמודדת איתו בשורה ארוכה של סמלים, מנהגים וטקסים במקום להתמודד איתו בעזרת ריקון נפשך ממנו בבכי. בתי, אַפשרי לעצמך לפגוש את המדבר שהנווה היחיד שקיים בו הוא תהום הגעגוע. זכרי שאין בית בלי מת על כפיים ואין מת שישכח את ביתו. דעי שאגיע להתארח בביתך בכל לילה כל עוד תצטרכי אותי. לכן אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שמעתה ואילך תשקיעי את כל משאבייך הנפשיים ואת כל זמנך הפנוי למציאת בן זוג שיאהב אותך כפי שאת, ואיתו תביאי ילדים כפי שאת חולמת. אני אבוא להתארח בחלומך, לשבת על הספה שבביתכם, לחבק אותך ואת בנך שייקרא על שמי, לספר לבחיר ליבך איזה אוצר את, לשיר שירי ערש לתינוקך ולברכו בבריאות ואריכות ימים.
שוב התכנסה לתוך עצבותה ובפעם האחרונה בחייה אמרה לסופר האהוב שלה: "תודה ענקית, אבא". קמה והלכה בראש מורכן לעבר שער היציאה מבית הקברות. כשיצאה סגרה בעדינות את השער מאחורי גבה, ובליבה חלומה למצוא את אותו עלם חמודות שיישא אותה לאישה ויביא איתה ילדים.