שיר יפיפה.
היא שאפה לומר,ברטט עפעפיה נכר שהתרגשה ולא יספה.
אבל למרות ששתקה, בצבצה איזו הנאת שחרור-בפינות עיניה,.
אכן, מצב, מוכר, שגם ללא דיבור-באה הונטילציה.
כקודמיי, גם אני התלהבתי מהשיר העדין הזה שמבוסס כולו על השערה של הדובר ביחס לפני השותקת. תיאור השתיקה ומשמעות רפרוף הריסים היא השירה, איך כתב אלתרמן – "הדממה שבלב. בין דפיקה לדפיקה / הדממה הזו היא שלך", והנה בשירך הקצר, הקליל, הנוגע-לא נוגע קיבלה הדממה הזו זכות לביטוי.
יתרה מכך, השיר מעוצב על פי תבנית "איש הקש" הידועה – יצירת ציפייה " דבר מה /שדעך לשתיקה" – הפועל דעך בעל קונוטציות שליליות, הופכיות לאון, ליום, ליצירה, והסיום "בהנאה בפינות עיניה" שהקונוטציות בו הן "הכי חיוביות שאפשר". דא עקא, תבנית איש הקש היא גם אירונית, ויען כי השיר הינו פרשנות של המתבונן, בעל המבט – היתכן שה"הנאה" הזו קצת "מפונטזת" בשל האכזבה מהדעיכה, מי האמירה?
איך מסביר זאת מנחם פרי בתיאוריה שלו על "מילוי פערים" – השיר הזה הוא בעצם "גבינה שוויצרית", עיקרו חורים, והקורא מחויב להשלים את החבר, את החורים. היות השיר כלכך קצר מחד גיסא, ומאידך גיסא ישנה סימטריה מבנית בין "הרע" [דעך] לבין ה"טוב "[הנאה]. יש חוסר סימטריה בין פעולת הדעיכה של הדיבור [ פעולה ממשית במציאות ] לבין הפרשנות של תנועת העפעפיים [רטט], ממנה מוסק ההיפך "מילה או שתיים" , שאף הן לא נאמרו בקול, ובעצם ממשיכות את השתיקה.
אז מה יש לנו?
שיר קצרצר, יפהפה, בנוי לעילא ולעילא, מכיל תבנית ניגודית, תקבולת ניגודת שתכנו, לענ"ד [ עניות דעתי ] הוא דווקא של ייאוש או מאמץ לחפש את שאיננו.
אני כל הזמן רואה "ושומע" דברים כאלו. בני אדם אומרים לי משהו אחד ואני איכשהו שומע עוד משהו מעבר למה שהם אומרים, התגלמות של איזושהי רשת נוירונים נסתרת שפעלה במקומם ושלחה הוראות למנגנון שמפיק את הקול. אבל כמובן שיש כאן בשיר גם ביטוי לשפת הגוף שהיא ביטוי למורכבות של המוח האנושי, של האדם, שיש לו כל כך הרבה רבדים ונדבכים, שלא תמיד הוא בכלל יודע מיהו ומהו ומהו זה המדבר מתוכו ופועל מתוכו.
אם הכל היה כל כך פשוט, לא היה מקום לא לפילוסופיה,לא לפסיכולוגיה,לא לספרות ולא לשירה.
אז טוב שהדברים לא כאלו פשוטים,טוב שהם מורכבים,טוב שלעולם לא נדע הכל, טוב שיש מסתורין(והרבה ממנו:)
14 תגובות
עודד פלד
יופי של שיר
רחל בכר
יש פעמים שאין צורך במילים בכדי להעביר מסר. העיניים אומרות הכל.
יפהפה השיר.
דן אלבו
תודה רבה מקרב לב.
רוני גרא
שיר יפיפה.
היא שאפה לומר,ברטט עפעפיה נכר שהתרגשה ולא יספה.
אבל למרות ששתקה, בצבצה איזו הנאת שחרור-בפינות עיניה,.
אכן, מצב, מוכר, שגם ללא דיבור-באה הונטילציה.
שיר
איזה יופי!
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר עדין ויפה כמו רטט העפעפים. תודה
אריק
כקודמיי, גם אני התלהבתי מהשיר העדין הזה שמבוסס כולו על השערה של הדובר ביחס לפני השותקת. תיאור השתיקה ומשמעות רפרוף הריסים היא השירה, איך כתב אלתרמן – "הדממה שבלב. בין דפיקה לדפיקה / הדממה הזו היא שלך", והנה בשירך הקצר, הקליל, הנוגע-לא נוגע קיבלה הדממה הזו זכות לביטוי.
יתרה מכך, השיר מעוצב על פי תבנית "איש הקש" הידועה – יצירת ציפייה " דבר מה /שדעך לשתיקה" – הפועל דעך בעל קונוטציות שליליות, הופכיות לאון, ליום, ליצירה, והסיום "בהנאה בפינות עיניה" שהקונוטציות בו הן "הכי חיוביות שאפשר". דא עקא, תבנית איש הקש היא גם אירונית, ויען כי השיר הינו פרשנות של המתבונן, בעל המבט – היתכן שה"הנאה" הזו קצת "מפונטזת" בשל האכזבה מהדעיכה, מי האמירה?
איך מסביר זאת מנחם פרי בתיאוריה שלו על "מילוי פערים" – השיר הזה הוא בעצם "גבינה שוויצרית", עיקרו חורים, והקורא מחויב להשלים את החבר, את החורים. היות השיר כלכך קצר מחד גיסא, ומאידך גיסא ישנה סימטריה מבנית בין "הרע" [דעך] לבין ה"טוב "[הנאה]. יש חוסר סימטריה בין פעולת הדעיכה של הדיבור [ פעולה ממשית במציאות ] לבין הפרשנות של תנועת העפעפיים [רטט], ממנה מוסק ההיפך "מילה או שתיים" , שאף הן לא נאמרו בקול, ובעצם ממשיכות את השתיקה.
אז מה יש לנו?
שיר קצרצר, יפהפה, בנוי לעילא ולעילא, מכיל תבנית ניגודית, תקבולת ניגודת שתכנו, לענ"ד [ עניות דעתי ] הוא דווקא של ייאוש או מאמץ לחפש את שאיננו.
אריק
תיקוני הגהה
"מי האמירה?" – יש למחוק
להשלים את החסר [ החבר]
דן אלבו
תודה רבה מקרב לב
מוטי
תודה על התגובה המעמיקה הזאת.
דן אלבו
לכולכם, תודה על דבריכם החמים.
פטריק
איזה שיר נפלא!! אלבו אתה פנתר לירי.
תמי
דן, תודה על השיר הלוכד במדוייק רגע מהחיים, רגע שיש בו תקשורת משמעותית ללא מילים
מעט מילים והאישי והבינאישי כאן
מוטי
אני כל הזמן רואה "ושומע" דברים כאלו. בני אדם אומרים לי משהו אחד ואני איכשהו שומע עוד משהו מעבר למה שהם אומרים, התגלמות של איזושהי רשת נוירונים נסתרת שפעלה במקומם ושלחה הוראות למנגנון שמפיק את הקול. אבל כמובן שיש כאן בשיר גם ביטוי לשפת הגוף שהיא ביטוי למורכבות של המוח האנושי, של האדם, שיש לו כל כך הרבה רבדים ונדבכים, שלא תמיד הוא בכלל יודע מיהו ומהו ומהו זה המדבר מתוכו ופועל מתוכו.
אם הכל היה כל כך פשוט, לא היה מקום לא לפילוסופיה,לא לפסיכולוגיה,לא לספרות ולא לשירה.
אז טוב שהדברים לא כאלו פשוטים,טוב שהם מורכבים,טוב שלעולם לא נדע הכל, טוב שיש מסתורין(והרבה ממנו:)