מן הסתם / מאיר גן אור

 
מִפְּנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי – אָמוּת.
מִן הַסְּתָם, בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁמִינִי לְחַיַּי, כְּמוֹ בְּעוֹנוֹת מִתְחַלְּפוֹת,
אֲנִי נִצָּב לִקְרַאת, חָשׁ כַּמָּה זֶה קָרוֹב. וַאֲנִי תּוֹהֶה.
הַאִם יֵשׁ כָּאן מַחְזוֹרִיּוּת?
הַאִם אֵיזוֹ יָד נִשְׁמַעַת לְסַמְכוּת עֶלְיוֹנָה, מוֹבִילָה וּמַשְׁלִיכָה
אוֹתִי כְּמוֹ בַּקְבּוּק קַנְקַן רֵיק אֶל מְכַל הָאִסּוּף?
הַאִם אֲנִי חֵלֶק מֵהַטֶּבַע? וּמִי הַשּׁוֹאֵל בְּדַאֲגָנוּת מְפֻקְפֶּקֶת?
הֲרֵי בְּעוֹד כֹּחִי בְּמָתְנַי, הֵנַעְתִּי אֶת חֲלָצַי כְּמוֹ מַקְדֵּחַ קוֹנְגוֹ,
הוֹרֵס וּבוֹנֶה, עָשִׂיתִי הַכֹּל כְּדֵי לְהַרְאוֹת, לִחְיוֹת וְלִבְלֹט
מִחוּץ לְטֶבַע. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה הִתְרַסְתִּי כְּנֶגְדּוֹ, מָשָׁל הָיִיתִי
אֲדוֹנוֹ. רוֹדֶה בּוֹ. וְעַכְשָׁו?
רְאוּ אֵיךְ אֲנִי מְבַקֵּשׁ רֶחֶם וְשִׁלְיָה מִתּוֹכָם הֻשְׁלַכְתִּי
אֶל מַה שֶּׁנִּקְרָא בְּפִי הַבְּרִיּוֹת 'חַיִּים', שָׁבוּי בִּפְעַלְתָּנוּת,
בַּעֲשִׂיָּה מְלֻוָּה בְּצִלְצוּלִים וּפַעֲמוֹנִים, וְרַעַשׁ, כַּמָּה רַעַשׁ
בְּדַרְכִּי אֶל מַה שֶּׁמְּחַכֶּה לְכָל מִי שֶׁנּוֹלַד בְּעַל כָּרְחוֹ.
עַד כָּאן, בְּסוֹף דַּרְכִּי מַמְשִׁיכָה לְלַוּוֹת אוֹתִי צְעָקָה
רִאשׁוֹנִית, אוֹתוֹ בִּטּוּי חָכְמָה רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן שֶׁל
תִּינוֹק מִסְתַּנְוֵר בְּאוֹר מְלָאכוּתִי, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם,
זֶה הַיְצוּר, שְׁאָלוּהָ, בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ קָרָא
לְעֶבְרוֹ – 'אַיֶּכָּה?!'