אנשי הפרקינסון בים המלח / ענת קוריאל

 
עמותת הפרקינסון הארצית ארגנה לחולים ארבעה ימי סמינר בים המלח. באנו בהמונינו עם כל ציוד העזר הנחוץ: מקל הליכה, מקלות נורדיים והליכונים. המבואה התמלאה גלגלים בגדלים שונים, והאורחים מילאו זה אחר זה את כורסאות המבואה רחבת הידיים.
בכניסה המרוחקת יותר הוצבה לכבודנו קערת עוגיות ענקית להמתקת הזמן עד לקבלת החדרים. ישבתי לצידו של יאיר ובהיתי בקערה, למה היא כה רחוקה מאיתנו? חשבתי לעצמי, אפילו ליונים בלי פרקינסון מפזרים פירורי לחם סמוך לרגליים והן לא צריכות לכתת כנפיים.
בתיק שלי היה בקבוק יין כסוף כמו של אלכוהוליסטים. אמרו לי יום קודם שיַין מעלים את הרעד והחלטתי לערוך על עצמי ניסוי. אחרי כמה לגימות גיליתי שהפטנט עובד! אלא מה? הוא מחזיק מעמד עשרים דקות בלבד ואז צריך ללגום שוב. מילא, גם זה טוב, שמחתי. יאיר שישב לצידי כל העת הִתרה בחיוך "רק אל תגזימי עם זה, יא אלכוהוליסטית". הוא התרומם מן הכורסה באיטיות והלך להביא לנו צלוחית עם עוגיות ריבה ושוקולד.
בהיתי בקהל הרב מחפשת את שמעון. בדרך כלל אי אפשר לפספס אותו ואת הקולניות שלו. לבסוף ראיתי אותו משתרך לכיווני עם תיק צ'ימידן כבד שאילץ אותו לנוח בכל כמה דקות ולהיצמד לקיר. עכשיו ישבנו שלושתנו וכשהגיעה העת הם לקחו את התיק שלי ואמרו, "חכי כאן, נעלה את הכול לחדרים ונחזור לאסוף אותך". היה עומס מטורף, המעליות התפוצצו מציוד העזר. לבסוף התמקמנו בחדרים. החדר שלי נשקף לנוף היפה ביותר, החדר של יאיר היה גדול במיוחד והוא כבר הספיק לפרוס את בגדיו בסדר מופתי על המזנון הארוך, הכול מקופל בקפידה כאילו לא יד פרקינסונית אחראית לכך.
החדר של שמעון היה הדחוס ביותר ומסדרון צר הוביל אליו. בגדיו היו שפוכים על השטיח ויאיר שאל, "למה זה ככה?" ושמעון ענה בהתרסה: "כי ככה יצא". הוא סיפר שאשתו שנמצאת איתו בסכסוך מתמשך חיטטה לו בתוך התיק ובלגנה את כל הבגדים כי היא עוקבת אחריו. הוא הראה לנו את המכתב שהשאירה בתוך התיק: "אל תבלה ואל תיהנה ותיזהר שאני לא אבוא אחריך". שמעון קימט את המכתב והשליך אותו לפח שניצב תחת שולחן קטן.
ככל שהמשכתי ללגום מהיין הרגשתי שרגליי נעשות כבדות, הרעד אומנם נחלש אך ההליכה נעשתה גרועה פי אלף. פתאום הגוף שלי שט קדימה כאילו אני עומדת ליפול. יאיר שפך לבקשתי את שארית היין לכיור ולחדר האוכל ירדתי מלוּוה בשניהם, ידי הימנית אוחזת בשמעון וידי השמאלית ביאיר.
הם הושיבו אותי ליד השולחן והלכו להביא אוכל. הבטתי סביבי והמתנתי. הצלחת שיאיר הביא לי הייתה כמו מקושטת בעלי כותרת שעשויים מאנטי פסטי בשלל צבעים. שמעון הזיז את הצלחת של יאיר והניח לפניי את הצלחת שהכין לי בעצמו, היא הייתה כמו הר שצריך להעפיל אליו כדי לבקע אותו מלמעלה. אכלנו באיטיות, משתדלים לנעוץ היטב את המזלג במזון שלא ייפול בדרך. כל רגע הם שאלו אותי מה עוד להביא לי אבל כבר אכלתי יותר מדי.
כשהלכתי להתקלח בערב גיליתי שאין מעקה בטיחות במקלחת, אז קשרתי שרוול של חולצה לידית של המקלחון והחזקתי בשרוול השני כבחבל הצלה. הרגשתי יותר בטוחה להתקלח ככה. את החולצה ייבשתי במייבש שיער שמצאתי באחת המגירות, מהיר יותר ממייבש כביסה. לכל בעיה יש פתרון, מלמדים אותי חבריי מדי יום.
לפני השינה קיבלתי הודעה מבעלי "צלצלי אליי אם את פנויה". התברר לי שהוא זכה לביקור מאשתו של שמעון, בתחילה היא ניסתה לכרות איתו ברית. אמרה שיש ביני לבין שמעון משהו ושאנחנו עושים מהם צחוק ובוגדים בהם, "בוא נשכור חוקר פרטי יחד", היא הציעה לו, וחשבה שהוא יקפוץ על הרעיון. לאחר שגילה חוסר עניין היא החלה לתקוף אותו וכינתה אותו פראייר ופחדן, "איך אתה נותן לה לעשות מה שהיא רוצה?" התריסה נגדו, הוא אמר לה שאני לא אסירה שלו, שהוא לא מתכוון להגביל אותי גם אם אני חולה ושהוא מקווה שאני עושה חיים. "אתה גבר חלש", חתמה, ואז הוא איבד את סבלנותו ודרש, "לכי מפה ואל תחזרי! ואם אני אשמע שאת מטרידה את אשתי אני אפנה למשטרה". לאחר שסיפר לי עברנו לנושאים אחרים ולא נתנו לתקרית הזאת מקום נוסף. הוא איחל לי לילה טוב ויכולתי לשמוע את החיוך החם שלו.

 

בארבע בבוקר התעוררתי והתחלתי להתארגן. עד מהרה מצאתי את עצמי מחכה לאות מבחוץ והוא לא איחר להגיע. שמעתי שתי דפיקות חרישיות, כאילו דבור נחבט שוב ושוב בדלת. לאחר מכן שמעתי לחישות "את ערה?" הלחשן היה שמעון, גם הוא סובל מהפרעות שינה. הוא הציע לי לצאת להליכה מחוץ למלון, אבל זה נראה לי אתגר קשה מדי וגם היה זה אחד הימים הנדירים שבהם יורד שם גשם שרק התגבר והלך. הבזיק בראשי רעיון, "בוא נרד במעלית לקומה הראשונה ונעלה ברגל עד קומה 17". לעלות מדרגות קל לי, למעשה, אם העולם כולו היה בנוי מדרגות־מדרגות הייתי עולה ויורדת כל החיים.
בעוד אנחנו פונים לכיוון המעלית ראינו את יאיר צועד יחף סביב הקומה שלנו לבוש מכנסי ספורט קצרים. כשנתקלנו בו הוא מחה את הזיעה ונזף בשמעון שהוא מדבר בקול רם ומעיר את כל האורחים במלון. אמר ומיהר להמשיך את סיבוביו בקומה גבוהה יותר כדי להתרחק ממקור הרעש. עלינו ברגל עד לקומה 17 ושוב ירדנו ועלינו, המדרגות נראו לי כמו עולם אחר, צדדי וסודי שאיש לא שם לב לקיומו. הן העניקו לי חופש להיות אני, ללא דוחק, ללא ניסיון לעמוד בקצב של אחרים. גם המראה הישן, המוזנח והריק שלהן הבהיר לי שיש קו גבול בינן לבין המתרחש בבית המלון, הן השוליים של בית המלון.

התחילו הסדנאות, לכל אחת מהן שם מפוצץ שמבטיח עולם ומלואו. הפעם זו הייתה "סדנת ריפוי באמצעות קערות טיבטיות והרמוניה של צלילים וחושים". למפעיל היה מבט מופתע וכל משפט שלו נגמר במילה "חיוך". תקשיבו לצלילים ותחייכו, תעקבו אחריי ואל תשכחו לחייך. הדרישה הזאת התחילה לעלות לי על העצבים, איך אפשר לחייך בכוח? ומי חפץ להעלות חיוך מזויף על פניו ועוד להתמיד בו? לאט־לאט חרקו הצלילים ההרמוניים בתוך אוזניי והזכירו לי משרוקית של מורה לספורט לדרבון תלמידים עייפים. התחלתי לחוס על המפעיל שבטח היה מוכן גם לחבוש קערה טיבטית של ראשו כדי לגרום לנו לחייך.
מאז אובחנתי גיליתי שבכל רגע מישהו ממציא שיטת טיפול חדשה שמבטיחה שיפור בכל המדדים. לא אתפלא אם קיימים טיפולים בעזרת מקל פומפה או פקקי אוזניים.
ישבתי בין יאיר לשמעון שהעבירו את זמני כל אחד בדרכו, יאיר הראה לי בטלפון תמונות של נכדיו הקטנים ושמעון הראה לי הודעת טקסט ששלחה לו בתו הבכורה, "אבא, אימא סיפרה לי הכול והגעתי למסקנה שאתה לא בן אדם. לא היית צריך לנסוע לים המלח ועוד עם החברה שלך. היא ובעלה זוג דפוק, הם מתכננים להשאיר אותך בלי שקל. שלא תעז לבזבז עליה כספים כי אם תעשה את זה אני נשבעת לך שלא אדבר איתך יותר! אתה תהיה כלום בשבילי ואל תבקש ממני טובות". שמעון אמר לי שאשתו ממציאה שקרים ומסיתה את כולם נגדו, "שיבושם לה", אמר וכיבה את הצג, "אל תתרגשי".
היו שתי הרצאות נוספות, באחת מהן עלה לבמה רופא מבית חולים מרכזי, מישהי מאחורי אמרה, "איזה חתיך" וגל של לחשושים עבר בקהל. הייתה לו בלורית מתנפנפת ששטה מצד לצד. הוא לבש עניבה אדומה וחליפה מחויטת של חתן. שמעון אמר בקול שהמכנסיים של הרופא ברוגז עם הנעליים ומישהי מאחור השיבה שזה טרנד לוהט עכשיו, היא ראתה בחלון ראווה של חליפות חתן. הרופא אמר במבטא אנגלי שהמחלה שלנו רב־מערכתית ולמעשה הרופא שפוגש אותנו בנקודת זמן מסוימת רואה רק את הגלוי לעין. כדי להגיע לקשרים העמוקים יותר צריך צוות שלם. חשבתי לעצמי: אם המחלה היא חדר חשוך ובו יש תריס מוגף, הרופא המטפל יכול לפתוח רק אשנב אחד ולא ייכנס מספיק אור. לכן כל מומחה צריך לפתוח את האשנב שבטיפולו וכך החדר החשוך יואר ויכנסו לתוכו מבחוץ שלל השתקפויות ונקודות מבט שונות.
עוד רופא הגיע אלינו. הוא דיבר בנועם ובבהירות על הפרעות שינה בקרב חולי פרקינסון. יאיר לחש באוזני, "אני ישן כמו תינוק" ושמעון אמר באוזני השנייה, "כשאני סוף־סוף מצליח להירדם אני נופל מהמיטה". הקהל שמר לרופא הזה את כל השאלות שהטרידו אותו, והוא, שהיה קשוב ורגיש, ענה גם על שאלות שלא קשורות לנושא.
אחת המארגנות נזפה בנו שמרוב שאלות לא קשורות ייגמר הזמן, אך הרופא אמר בחביבות רבה שהוא לא ממהר. שאלתי אותו על ניתוח מוח והוא הסביר איך התהליך מתרחש. כדי להבין את דבריו טוב יותר ניסחתי לעצמי דימוי: המנתח קודח שני חורים בגולגולת. הוא מכניס דרכם שתי אלקטרודות שהן כמו נרות דקיקים של חנוכה. בבית החזה מושתל קוצב שאמור להדליק אש בנרות. מי שמווסת את האש לדרגה מתאימה הוא הרופא המחזיק בידו שלט. העובדה שגורם חיצוני וזר ישלוט באזור מסוים במוחי היא בלתי נתפסת בעיניי, מישהו יכוונן אותי מחוץ לגופי. עצם הפעולה הזאת תגרום לי לאבד משהו, גם אם מזערי, מצלם האנוש שבי, כי רכיב רובוטי יפלוש לתוך גופי. יצאתי מההרצאה ובראשי חנוכייה בוערת.

בדרך לחדרים אשתו של שמעון הודיעה שמחר באחת־עשרה היא מתייצבת בבית המלון. השכם בבוקר יצא שמעון להליכה מחוץ למלון, ויאיר אימן אותי ללכת טוב יותר, והראה לי איך להרים את הרגל כאילו מדרגה מונחת לפניי. הלכתי כמו חיילת במצעד והתקדמתי יפה במסדרונות. בדרך הוא אמר שהוא מריח עוגה שיצאה מהתנור. אמרתי שלי נעלם חוש הריח, כנראה מהמחלה. אצלו החוש בא והולך, אמר. הוא סיפר לי עוד שכשהיה בן שתים־עשרה נפטרה אחותו מסרטן, היא הייתה בת תשע בלבד ויגון כבד ירד על הבית. כדי לברוח מן הצער בילה שעות רבות במחיצת שתי דודותיו, אחת חרדית והשנייה חילונית. הדודה החרדית נתנה לו מסגרת ודוגמה איך לנהל חיי משפחה. היא קמה בכל בוקר בחמש, פנתה לטפל בלולי התרנגולות שבחצר, סידרה לכל ילד בגדים לבית הספר, והוא היה מביט בה וסופג הכול. הדודה החילונית נתנה לו הרגשה שהוא והיא מבינים את העולם. הם היו מדברים על נושאים אוניברסליים, היא לקחה אותו לתחנת אוטובוס כדי שילמד לנסוע ממקום למקום. היא אפשרה לו לעשות מסיבות בביתה ולשים מוזיקה של ריקודים סלוניים. מה שחיבר את שלוש הנשים – אימו ושתי דודותיו – היו העוגות ההונגריות: שלושתן ידעו לאפות עוגות נפלאות. פאר היצירה הייתה עוגת פרג דמוית שטרודל שריחהּ הטריף אותו. תוכן העוגה תמיד יצא קצת החוצה, והוא נהנה לגרד את הקצוות ולחתוך את העוגה מהאמצע כי שם היה הכי הרבה מילוי.
ירדנו למטה והבטנו בדגים שצללו בתוך המזרקה. הם היו גדולים וצבעיהם העזים הבריקו כמו זכוכיות. כשהתחיל לעלות אור הבוקר נגלו בקיר הזכוכית שכבות חול רבגוניות ופסי מלח כסופים. דלת הכניסה האוטומטית נפתחה לפתע, ושמעון נכנס רטוב מן הברך ומטה. הוא נראה משועשע. התברר שהוא הלך לכיוון נחל בוקק, עלה מהכביש הראשי לכניסה לנחל, איבד שיווי משקל ונפל לתוך המים הרדודים – ובסוף הצליח להסתדר. ועכשיו בדרכו אלינו הותיר שלוליות בכל מקום. "אי אפשר להשאיר את הרצפה ככה", העיר יאיר בשקט ופנה לחפש פתרון למפגע הסביבתי.

בשעה אחת־עשרה חיכה שמעון לאשתו בדלת הכניסה הראשית. כשהזמן חלף חשב שהיא נתקעה בפקקים וצלצל אליה שוב ושוב, לברר מה פשר העיכוב. לבסוף ענתה לו בכעס שאין לה שום תוכניות להגיע, שהיא עבדה עליו ושהיא מעדיפה לנסוע לאנטרקטיקה לפני שתגיע אליו לים המלח, כי מה לה ולכל הנכים האלה? והיא בכלל אלרגית לכיסאות גלגלים. לבסוף דרשה ממנו גט. כשסיפר לי על השתלשלות האירועים אמר, "את חושבת שאצליח להסתדר לבדי עם המחלה הזאת?" עניתי לו, "בטח שתצליח להסתדר, וכשיהיה לך קשה תבקש עזרה רק ממי שיאיר לך פנים".

בלילה האחרון של הסמינר נערכה מסיבת סיום. מצב הרוח היה מרומם ושמחנו להיפגש זה עם זה. מתופף הופיע עם בחור נוסף שניגן בכלי נשיפה, ואליהם הצטרפה זמרת זייפנית במיוחד ושרה בקולי קולות. כולנו נדהמנו מהזיופים הבולטים, ומישהי אמרה, "פשוט גועל נפש, היא מתבלבלת במילים ומקלקלת את שירי ארץ ישראל".