מנחם בריבוע / רונית ליברמנש־ורדי

(נכתב ביוני 2003)
לזכרו של מנחם בן, שהלך לעולמו בסוף השבוע שעבר – והיה לטעמי ליריקן ומיטיב קרוא – מן המבקרים הספורים בארצנו שאינם נגועים ב"כיתתיות" אחידה, ממארת

הסיפור הזה מתחיל במזרן, נמשך בשירה ונחתם באהבה. לפני למעלה מעשר שנים פגשתי את ע' על המזרן, בחוג לקרב מגע. אז עדיין לא הצלחתי ליצור אתו מגע. עמדתי ולטשתי עיניים ביצור השזוף, היפה והשרירי הזה. הוא העדיף להתבונן דרכי. כעבור מספר חודשים נפגשנו שוב, הפעם על הגג של המרכזת הבינלאומית 188, הידועה בכינויה המרכזייה..
אני הייתי סטודנטית ענייה שזיפזפה עבודות זמניות, הוא היה פריק עם שיער שחור ארוך וקעקוע של נשר על הכתף. במשך שבועיים ניהלנו רומן פושר, למרות ההסתייגויות שלו. 'מה את מוצאת בי? אנחנו כל כך שונים'. כשטלפנתי וסיפרתי לו שהמחזור שלי מאחר, הוא נעלם..
חלפו שמונה שנים. נתן זך פרסם את שירי הראשונים בקונטרס לשירה 'הנה'. כעבור שלושה שבועות נכתבה ביקורת על שירי במקומון 'תל אביב'.
"אמרו לה שהיא מזיינת כמו גבר והיא נעלבה", התנוססה כותרת הרשימה שכתב מבקר הספרות לשעבר של 'תל-אביב', מנחם בן. כעבור שלושה ימים ע' טלפן ושאל אם אפשר להיפגש. ע'? תזכיר לי את שם המשפחה שלך? ניסיתי להרוויח זמן. בכל זאת, חלפו אי אלו שנים. הוא הזכיר וקבענו שיבוא לאסוף אותי מהעבודה. כעבור שנתיים וחצי התחתנו. קווי הגורל של ע' ושלי הצטלבו פעם נוספת בזכות הכותרת המוֹכרת או המעליבה, עניין של טרמינולוגיה, שבחרו מנחם בן או העורך .
 
פגישה עם ע' ועם הלסת של מ'
 
ע' ואני נפגשנו לראשונה על המזרן בחוג לקרב מגע שניהל ביד רמה מנחם אחר, מוני אייזיק. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשני המנחמים, להלן מנחם בריבוע. .
המזרן לא היה מזרן במובן הגומאווירי המקובל, אלא חדר מלבני לא גדול, שרצפתו רופדה במזרוני טאטאמי יפניים בצבע ירוק בהיר. על המזרנים הללו תרגלנו אגרופים ובעיטות, שחרורים מתפיסות, קרבות חופשיים וגלגולים שוברי מפרקת מעל שני כסאות הפוכים. אבל זה קרה רק בשנה השנייה שלי שם, כשהצטרפתי לקבוצת המתקדמים והתקבלתי לקורס מדריכים.
התגלגלתי באקראי לקרב מגע, בגלל מוני אייזיק. בכלל לא התכוונתי להירשם לשם. חבר טוב הציע לי להירשם לקרטה, כדי ללמוד להגן על עצמי. האנס התורן של תל-אביב פעל באזור המגורים שלי, ופחדתי לצאת מהבית בלילות. הייתי פחדנית גדולה עם כושר גופני לא רע, הודות לשיעורי ג'אז ומחול אירובי. הודות למוני אייזיק, נשארתי פחדנית גדולה עם מיומנות לחימה בסיסית ונזקים משמעותיים לסחוסי הברכיים ואחת מחוליות הצוואר..
ערב חורפי אחד הופעתי באולם הלא גדול, ששכן בקומה הראשונה של בניין מט ליפול ברחוב מכבי בתל-אביב, מאחורי קולנוע 'אורלי' המנוח. 25 בחורים נטולי דיאודורנט הזיעו בחלל הלא ממוזג. הם לבשו חליפות קאראטה שהיו פעם לבנות ותרגלו צעדים שראיתי בסרטי פעולה. השתעממתי והתחלתי לספור: 25 בחורים, אפס בחורות.
אפשר לעזור לך? בקע מימיני קול סמכותי. סובבתי את שבע חוליותיי הצוואריות השלמות, עדיין, מישירה מבט לעיניו הכחולות של גבר מרובע שלבש חליפה לבנה בוהקת עם חגורה שחורה. נדף ממנו ריח של בושם מריר. סיפרתי לו שאני שוקלת להירשם לקרטה. למה לך? תירשמי לקרב מגע, זה הרבה יותר יעיל. יעיל לְמה? תהיתי. יש שם בנות? לפחות חמש, חייכה הלסת המרובעת. למחרת התייצבתי בחדר המזרנים, חמושה בתלבושת ההתעמלות היחידה שהכרתי: טייטס שחורים צמודים ובגד גוף חשוף. באתי לאימון ניסיון, הודעתי ללסת, אני לא מתכוונת לקנות חליפה עד שאחליט אם אני נשארת. הלסת סקרה אותי ואיתרה את מקדם הנחישות והעיקשות הגבוה, מנסה, לשווא, לגרום לי להשפיל מבט ראשונה.
"זה לא מקובל אבל אני מאשר לך. קדימה, תעלי למזרן". מתעלמת מהלחשושים והצחקוקים, הצטרפתי ללובשי החליפות. התמקדתי בע' והשתדלתי לחקות את התנועות שלו. הוא רץ מקיר לקיר ואני אחריו. ספירנטים! רעם מוני. פניתי בטעות ימינה ומסה של 70 ק"ג ג'ינג'יים הטילה אותי על מזרן הטאטאמי. קמתי במהירות והמשכתי לרוץ כשפתאום ע' חתך שמאלה, התקרב לחלון הפתוח וירק החוצה בנונשלנטיות. כפי שהסתבר מיד, כולם החרו-החזיקו אחריו. 30 בחורים מגודלים רקקו החוצה, לחצר האחורית של קולנוע אורלי, כשאני ושלוש הבנות הנותרות מנצלות את פסק הזמן הבלתי צפוי למנוחה.
אחר כך התחלקנו לזוגות. מוני ציוות אותי לשמעון, עוזר המאמן, שלא ניחן ביכולות ורבאליות מפותחות. "עכשיו אני לופת לך את הפרק ואת מנסה להשתחרר". למה? חקרתי. "זה לא שיעור פילוסופיה. תעשי מה שאני אומר לך".
ככל הנראה החבורות הכחולות על פרקי הידיים הפריכים שלי חסמו את אספקת הדם הסדירה למוח, מפני שבסופו של שיעור הניסיון מצאתי עצמי במזכירות, נרשמת ומשלמת מראש (!) לשלושה חודשים. כעבור חודש ע' נעלם מהשטח. רק לאחר שנים רבות, כשאנו מתפרקדים על מזרן המיטה הזוגית שלנו, סיפר לי שנפצע באחד האימונים. ע' היה בובת האימונים הקבועה של מוני, שהדגים עליו שוב ושוב חניקות דם ואוויר, הטלות ג'ודו ושחרורים מתפיסות.
תוך חודשיים הפכתי מורעלת. התייצבתי במכון מדי יום, כולל שעות בין הערביים של שישי, שעות שפעם, בחיים הקודמים שלי, הוקדשו לפגישות עם חברים. ידעתי שמוני סימן אותי כתקווה הנשית הלבנה של החוג, ולא רציתי לאכזב אותו. יום אחד, לאחר שצעקתי "גם כן אתה, כולם יודעים שאתה סתם שוביניסט מצוי", הורתה לי הלסת המרובעת להתקרב, והכריזה: "היום נדגים על רונית".
החניכים המבועתים ישבו סביבנו בדממה מוחלטת בחצי גורן, בשעה שמוני הדגים עלי הטלה חדשה. "הוא בחיים לא הדגים על בנות", לחש שמעון. מסה קריטית של 95 ק"ג – הוא, בחורה עם פה גדול – 54 ק"ג – אני. עפתי באוויר מעל כתפו הימנית, קלילה כמו בלון הליום, מתגלגלת על רצפת המזרן בגלגול צדי וקמה לעמידה. את בסדר? לחש. אהה, עניתי, מנסה לגרש את זבובי הסחרחורת מהעיניים. אוקיי, עוד הדגמה. לא! צעקו החניכים, הבנו את הטכניקה! שוביניסט, אה? חייכה הלסת, מעיפה אותי שוב, הפעם ברכות יחסית. ע' לא היה שם כדי להציל אותי. הוא שכב בבית, מחלים מניתוח לאיחוי הרצועות בברך. מבחינתי, הוא פשוט נעלם. רק לאחר מכן הבנתי שע' הביט דרכי, מפני שהבחור בעל העקרונות טען שלקרב מגע באים כדי להתאמן, ולא כדי לצוד בחורות.
 
אפילוג:
היחסים שלי עם מזרן הטאטאמי הסתיימו בתום שנתיים של אימונים מפרכים. סיימתי בהצלחה את קורס המדריכים והפכתי מדריכה מן המניין. מיד לאחר מכן עזב מוני את הארץ, החוג נסגר ואני נסחפתי להיכן שנסחפתי, עד שהכותרת האלמותית של מנחם בן איחדה את שני המזרנים, של ע' ושלי