לשגע את זיגמונד / עודד ניב

 
הקיוסק של זיגמונד שוכן עד היום במרכזה של השכונה שבה גדלתי. בכל פעם שאני מבקר בשכונה אני נזכר בזיגמונד ובקיוסק שלו. נזכר ומתבייש מחדש. והבושה לא פגה גם לאחר עשרות שנים. אני זוכר את זיגמונד כאילו היה זה אתמול. זוכר את עיניו השחורות, הבורקות בשנאה ובחשדנות, את המספר שהיה חקוק על זרועו. לא ידענו בן כמה היה. זקן דיוֹ להיות טרף קל בשבילנו, ילדי השכונה, צברים מחוספסים, דור ראשון לחלוצים ולוותיקי היישוב בארץ ישראל הקטנה שלאחר השואה ומלחמת השחרור.
נכון, הוא לא היה נחמד לקונים שבאו לקיוסק שלו, היחיד באותה עת בשכונה. מעולם לא החליף מילים של חולין, מעולם לא ענה כשמישהו שאל אותו מה שלומו. רק הפטיר מדי פעם את מחיר הפריט שקנו ממנו – עיתון, סיגריות, ממתק – בעברית רצוצה, במבטא כבד, לא מוכר. הוא מעולם לא חייך, רק שתק ושתק ושתק. בעצם, לא היה אפשר לדעת אם חייך אם לאו בגלל השפם העבות שכיסה את פיו. רק עיניו היו ממוקדות תמיד בידי הקונים, כמו רצה לוודא שאינם גונבים משהו מן הדוכן ושהם משלמים את הסכום הנכון. לא, זיגמונד לא היה איש נעים, ורק לימים הבנו שבהחלט היו לו סיבות לכך. לבסוף קיבלו אותו אנשי השכונה כמות שהוא, הפסיקו לומר לו שלום או לשאול לשלומו. קנו, שילמו והלכו.
חוץ מאיתנו, ילדי השכונה. כאות מחאה על שונוּתו של זיגמונד נהגנו להתגנב בזחילה אל הקיוסק, לחטוף מדוכנו פריטים שונים, לא לשלם כמובן ולברוח. או אז היה זיגמונד נוטש את הקיוסק מהדלת האחורית שלו ומזנק בעקבותינו תוך שהוא מנופף בזרועותיו וקורא קריאות מחאה בשפה הזאת שלו, שלא הכרנו. הייתה לו מין ריצה מוזרה, מתגלגלת, ודומה שעשה מאמץ רב להפעיל את רגליו. את פעולת ההסחה הזאת היו מנצלים ילדים אחרים ולוקחים מלוא החופן ממתקים מדוכנו הנטוש זמנית של זיגמונד. וכולנו צחקנו צחוק גדול. איזה בידור!
וכך, כמה פעמים בכל יום, בכל יום אחר הצוהריים, לאחר שסיימנו את הכנת שיעורי הבית ויצאנו לשחק ברחוב (אז, בשנות החמישים, לא היו מתנ"סים או מגרשי ספורט), יום אחר יום, חודש אחר חודש. מעולם לא הבנו איך זיגמונד מחזיק מעמד ומדוע לא הזעיק אף פעם את המשטרה.
העונות חלפו והתחלפו ואנחנו המשכנו "לשגע" את זיגמונד. לא, לא הסכמנו שזיגמונד יהיה שונה, שיקלל ויצרח בשפה מוזרה, שלא יחייך אלינו ושלא ייתן לנו לפעמים משהו מהקיוסק בחינם. לימים למד זיגמונד להתגונן איכשהו מפנינו. כשראה אותנו מתקרבים אל הקיוסק, פרשׂ את זרועותיו וכציפור שמגוננת על גוזליה ניסה לכסות את שלל הממתקים שהיו על הדוכן. "מה אתה רוצָה? לך! לך!" היה צורח כשהוא מערבב בין המינים.
לא, לא אהבנו את זיגמונד, והאמת היא שפחדנו מהמספר המוזר שהיה לו על הזרוע. ומרוב פחד המשכנו למרר את חייו. אפשר לומר שהתבגרנו עם זיגמונד.
"תלכו מפה, מה אתם רוצים מהמסכן הזה?" גערו בנו דיירי השכונה ללא הועיל. זיגמונד המשיך להיות הבידור של ילדי השכונה, וכשלא היה מה לעשות היינו אומרים: "בואו נלך 'לשגע' את זיגמונד".
 
ויום אחד הוגדשה הסאה. זיגמונד ניסה לדלוק שוב בעקבותינו, אך מעד ונפל. פניו נפגעו ושפמו השחור האדים מדם. איש לא העז לנסות לעזור לו, גם איש לא הספיק. בשארית כוחותיו קם על רגליו וחזר לקיוסק. אנחנו וכל העוברים והשבים קפאנו על מקומנו ועקבנו במבטינו אחריו, כאילו צפינו בסצנה של תאטרון אימה. הוא מזג לעצמו מעט סודה, ידיו רועדות כעלה נידף. הכוס נפלה מידיו ונשברה. הוא הרכין את ראשו בתנועת ייאוש ומפיו בקעה לפתע זעקה קטועה ושבורה: "נאצים! נאצים!" והוא התמוטט. השכנים הזמינו אמבולנס שיפנה את זיגמונד לבית החולים לטיפול. עמדנו מסביב נדהמים ושותקים. אחדים מאיתנו עוד הצליחו לראות את עיניו המפוחדות, שבצבצו מתחת לשמיכה שפרשׂו עליו האלונקאים. שפמו המדמם נעלם תחת מסכת החמצן שהושמה על פניו. הם נשאו אותו אל האמבולנס, השחילו את האלונקה פנימה בהינף ידיים זריז ובוטה־משהו, וסגרו את הדלת. נקישת הדלת הדהדה בכל השכונה כמו ירייה, כך לפחות היה נדמה לנו, וקרעה את הדממה ששררה מסביב באותם רגעים ארוכים.
זו הייתה הפעם האחרונה שראינו את זיגמונד. לא ידענו מה עלה בגורלו מאז אותו יום. איש לא אמר לנו. הקיוסק נשאר סגור חודשים רבים עד שנפתח שוב על ידי בחור צעיר שלא הכיר את זיגמונד. סיפר שקנה את הקיוסק בעזרת עורך דין אחד. אבל מאותה עת ואילך נותרנו לשבת על המדרכה באפס מעשה, במין תחושה מעיקה שאיש לא העז לדבר עליה, שהייתה זרה וחדשה לנו ובמשך השנים התעצמה והלכה, והיא מטרידה את מנוחתנו עד עצם היום הזה, במיוחד ביום השואה.