יונה / נועה בוקר

 
עטיתי זוג כפפות חדש ולבשתי מסֵכה שהרגע הוצאתי מהניילון, העברתי כרטיס וסגרתי מאחוריי את דלת המרכז לטיפול במשפחה שבו אני עובדת. מאז המגֵפה אני הולכת אליו וחוזרת ברגל לדירתי הקטנה בשׂדרות ירושלים, כחמישים דקות לכל כיוון. אחרי שצמצמו את התחבורה הציבורית חשבתי שללכת ברגל זה רעיון לא רע. יש משהו מרגיע בתנועה הבלתי פוסקת הזאת. אני מרגישה איך במהלכה כל הבהלות, החרדות והמצוקות של אותו יום נושרות ממני על מרצפות הבטון זו אחרי זו ומתחלפות בתחושת הקלה.
בדרך קיבוץ גלויות 45, קצת אחרי מעבר החציה ראיתי משהו זז על המדרכה באופן מוזר ובקצב מהיר במיוחד. כשהתקרבתי, הבחנתי שמדובר ביונה אפורה שבורת כנף שכובה על הקרקע. תהיתי כמה זמן היא כאן. הדלקתי את הנייד והתחלתי לחפש למי קוראים כשמוצאים ציפור פצועה. הרשימות כללו את המוקד לחיות בר ואת העירייה, אז החלטתי להתקשר לעירייה. זמן ההמתנה היה שתי דקות. בינתיים נפנפה הציפור בכנפה היחידה שעוד זזה במהירות ועקשנות, גוררת את גופה במעגלים על הקרקע ודוחפת בראשה את המדרכה בניסיון להתרומם. לפעמים הפסיקה ולאחר כמה רגעים התחילה שוב את מעגל ניסיונותיה. חשבתי שאולי זה שאני עומדת קרוב כל כך אליה מבהיל אותה, אולי היא מפרשת אותי כסכנה והתרחקתי מעט. כאשר ענתה לי האישה מהעירייה, היא אמרה שתעדכן את המוקד הווטרינרי והודתה לי על הדיווח. ניסיתי להבין ממנה מתי הם יגיעו ואם לחכות או מה לעשות עד אז. היא אמרה שאם אני רוצה לחכות אני יכולה, שהיא העבירה את זה הלאה לגורם המטפל ושייצרו איתי קשר. סגרנו את השיחה ונשארתי להמתין ליד היונה.
כבר התחיל להחשיך, מאז המגֵפה הרחובות ארוכים וריקים. פה ושם עברה ניידת משטרה והכריזה כי לטובת בריאות התושבים עלינו להיכנס לבתים ולהימנע מהסתובבויות ברחוב. אני התכוננתי, אם שוטר יעצור לידי אני אסביר לו שחזרתי מיום טיפולים ארוך ושכבה כאן יונה פצועה, שאני לא יכולה ללכת כי האנשים מהמוקד הווטרינרי בדרך ולמרות שסביבנו יש מגֵפה ששוטפת את העולם כמו מכל ענקי של אקונומיקה מקולקלת, אני לא מתכוונת להשאיר אותה ברחוב. אבל אף ניידת לא עצרה.
התחלתי ללכת ימינה ושמאלה, בין השלט האדום של החנות לכלי בית לבין משרד הנדל"ן עם דלתות הזכוכית. החלטתי לנסות להתקשר שוב אלא שאז פצחה היונה בריקוד כנפיים סוער. היא החלה להסתובב סחור־סחור, ראשה דחף את הקרקע בעוצמה רבה עד שצווארה התעוות לגמרי, קול מטח הכנפיים שלה בבטון נשמע כמו טיפוף כפות רגליים של ילדים רצים, עיניה ננעצו ברצפה, ממוקדות להחריד, גופה החל לפרפר ללא שליטה והמקור שלה נפתח ונסגר שוב ושוב, ללא קול. לפתע היא האטה, כמעט נעצרה לגמרי. עיניה נעצמו והפכו לשני עיגולי ירח לבנים. שתי כנפיה נצמדו חזרה למותניה כמו מתוך געגוע עמוק ועטפו אותה בתנועה של שמיכת פוך רכה.
הרמתי עלה יבש שמצאתי לצידנו ונענעתי אותה איתו בעדינות שוב ושוב, אך היא לא הגיבה. לבסוף הפסקתי.
תהיתי מה עבר עליה בזמן הזה. האם היא פחדה? האם כאב לה? אולי היא שאלה את עצמה אם מישהו מחבריה יודע מה עובר עליה או איך זה שלא היה כאן אף אחד מהם איתה ולוּ רק כדי לעמוד מן הצד, לומר שהכול בסדר, שהיא הייתה אהובה וחשובה ושֶׁמה שלא יהיה הלאה היא תהיה בטוב.
אנשים מתכנסים בתוך הבתים, מתעטפים בקרובים להם, יושבים לארוחות שבת משפחתיות, רבים על השַּׁלט, בוכים על הזקנים, מפחדים על הפרנסה ועל העתיד, צוללים מן המציאות אל תוך משחקי קופסה וטראש טלוויזיוני.
 
ואיש לא בא מהמוקד הווטרינרי.