נתן זך מת. נפטר. איננו עוד. / רונית ליברמנש
נתן זך הגשמי איננו עוד. שיריו הנפלאים לא יאוינו אלא יוסיפו להיקרא. להתנגן. ולא. אינני דוגלת בביטוי העממי אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים אֱמוֹר.
זך לא היה קדוש ולא התיימר להיות כזה. זך היה משורר חשוב ולשמחתי, זכיתי להתוודע אליו לפני עשרים וחמש שנים, מספר חודשים לפני רצח רבין. המפגש עם זך היה אקראי ובעיקר ממוזל. בימים ההם חיפשתי מו"ל לשירי, כ-40 במספר, והמשוררת ציפי שחרור, שהתא שלה בברכת גורדון היה סמוך לשלי – יעצה לי לפנות למריו ויינשטיין, הבעלים של 'תג' – הוצאה קטנה ואיכותית – שנפחה את נשמתה מתישהו בראשית המאה ה-21. שלחתי את כתב היד בדואר רשום וכעבור שבוע, מריו התקשר.
"נתן זך רוצה להדפיס את שיריך בקונטרס לשירה 'הנה'!! אמר בהתרגשות.
אז כהיום, הייתי מנותקת לחלוטין מהסצנות, מהמיזנסצנות ומשאר נרקיסי הביצה.
קונטרס? 'הנה'? על מה הארגנטינאי הזה מדבר??
"אבל אני רוצה ספר, לא קונטרס", השבתי. "ספר בכריכה קשה".
מריו נאנח, החל להסביר במה דברים אמורים ואני השתכנעתי.
סמוך למועד שבו ראה הקונטרס לשירה אור, מריו ואני עלינו לרגל לשולחנו הקבוע של זך ב"כסית" המנוחה. כעבור מספר שבועות, שירי ראו אור. ואז החלה מהומת אלוהים, בדיוק כפי שזך, שועל וותיק הבקיא בהלכות השלולית הספרותית, חזה.
רבים אהבו את שירי, אחרים (בעיקר גברים חובבי "אָלוּזיות", שחלקם מבכרים את בני מינם, ו'שירת הגוף' שלי עוררה בהם תגובות יצריות תמוהות), אהבו להשתלח בשירים ובעיקר בו. בזך. כל החשבונאות האנטי-לירית הזאת גרמה לי להיאטם, להשתבלל. והסערה חלפה, כדרכן של סערות. ללא ספק, זך פתח למעני את השער להכרה. לעניות דעתו, לא עשיתי די כדי "למנף"/להידחק/ לפרוץ. עניין של מבנה אישיות. ועם זאת, אני מאמינה שאפשר להסתדר גם ללא מינופים. בחרתי בשיר הבא שזך אהב במיוחד. "חיים (כמעט) יפים" מתוך הקובץ 'הנה 6' (1995) בעריכתו של נתן זך.
חיים (כמעט) יפים, הנה 6
הוּא נוֹתַר אוֹפְּטִימִי לְלֹא תַּקָּנָה
עַד הַזְּרִיקָה,
מִסְתַּפֵּק בְּפִּירֶה וּגְבִינָה רַכָּה שֶׁל זְקֵנִים
לוֹעֵס בְּאִטִּיּוּת, לֹא לְהַכְאִיב לַחֲנִיכַיִם הַדְּלוּקִים,
מְחַיֵּךְ וּמְכַשְׁכֵּשׁ בְּשִׂמְחָה בִּזְנָבוֹ
מְנַסֶּה לָרוּץ כְּמִדַּת יְכָלְתּוֹ,
נוֹבֵחַ לְלֹא אַבְחָנָה מִבַּעַד לַתְּבַלּוּל שֶׁכִּסָּה אֶת
עֵינֵי הַחֲרוּזִים שֶׁהוּעֲמוּ,
מַשְׁתִּין בִּישִׁיבָה, כְּמוֹ נְקֵבָה אַחֲרֵי הַמְלָטָה,
מַרְכִּין רֹאשׁ בְּבוּשָׁה כְּשֶׁהַקִּלּוּחַ בָּרַח לְלֹא שְׁלִיטָה,
מָכוּר לַסְּטֶרוֹאִידִים הַמְּיֻבָּאִים שֶׁהֵקֵלּוּ מְעַט עַל הַשִּׁגָּרוֹן
עַד שֶׁהֶתְקֵפֵי הָעֲוִית תָּכְפוּ לְסִיּוּט קוֹלָנִי.
הַוֵּטֵרִינָר סֵרֵב לְהַחֲלִיט בִּמְקוֹמִי
וַאֲנִי סֵרַבְתִּי לִגְמֹר בִּמְקוֹמוֹ
הוֹפֶכֶת לְ כַּלְבַּת נְחִיָּה סִעוּדִית כּוֹרַעַת עַל אַרְבַּע,
אוֹסֶפֶת בִּמְיֻמָּנוּת שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁתֶן בַּמַּטְלִית,
מְלַטֶּפֶת אֶת הַכְּרָעַיִם הַדַּקִּיקוֹת, הַפְּרִיכוֹת,
לוֹקַחַת אוֹתוֹ עַל הַיָּדַיִם לָעֲבוֹדָה וּבַחֲזָרָה
מַזִּיעָה, זְהִירָה בַּנְּשִׂיאָה
וּבְכָל זֹאת נוֹצַר לַחַץ קַל עַל הָרֶגֶל הַפְּגוּעָה,
הוּא שׁוֹתֵק, מְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ
וַאֲנִי מַסְבִּירָהּ לוֹ שֶׁעַכְשָׁו קָשֶׁה לִנְשֹׁם כִּי לַח
וְתֵכֶף יוּלִי יַעֲבֹר.
בָּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה בְּיוּלִי, יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן,
סֵרֵב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. הָרֹאשׁ הַלָּבָן טֻלְטַל בָּעֲוִית
הִכְנִיסוּ אוֹתָנוּ בְּכֹחַ לַמְּכוֹנִית
הַגּוּף הַקָּטָן נָשַׁם וּכְבָר לֹא הֵגִיב
הָרוֹפֵא הַמְּיֻמָּן שָׁאַל מָה לַעֲשׂוֹת בַּגּוּפָה
וְהוֹצִיא אוֹתִי לַחֲדַר-הַהַמְתָּנָה
17 שְׁנוֹת כֶּלֶב מֵאָה וְשִׁבְעִים שְׁקָלִים דְּמֵי-קְבוּרָה,
קִבַּלְתִּי חֶשְׁבּוֹנִית וְאֶת דִּבַּרְתּו שֶׁל הָעוֹזֵר הַצָּעִיר
שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי נִקְבְּרָה
וְהַגּוּפָה לֹא הֻשְׁלְכָה.
12 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
רונית יקרה. בשורות הראשונות של השיר הייתי בטוחה שמדובר באיש זקן וחולה גם בגלל שידעתי שעבדת עם אנשי הגיל הזה ורק בהמשך הבנתי שמדובר בכלב אהוב ואכן בסופו של דבר אין הבדל, כשקראתי חשבתי על כלבתי שהלכה בגיל הזה, השיר כל כך מרגש וכואב וכתוב נפלא….כן זך ידע לזהות ולהכיר….זכית ! תודה רונית
זאב
השיר נהדר והתרגשתי. התיאור המדוייק של שנת חייה האחרונה של כלבתי האהובה. לקחת אותה בידיים כדי לרדת במדרגות כי היא כבר לא יכולה. להרים אותה בידיים כדי ש"תשתבלל" ליד רגליה של אשתי שם נהגה לנתר בקלות ולישון, כי היא כבר לא יכולה. השתן שבורח ואני לא כועס. חרשת וגם נתקלת בקירות. הייתה הבת שמעולם לא היתה לי והביאה לנו שמחה כאשר הילדים בגרו ועזבו את הבית. כך בדיוק הרגשתי כשהווטרינר הזריק לכלבתי. שנאה את הווטרינר. טובות לא צומחות ממנו. רק צרות יש מהווטרינר. הביטה בי בעיניים עצובות. כאילו הבינה. למרות שהתנגדתי כולם אמרו שצריך לגאול אותה מייסוריה. בכיתי. הייתה בת 15. כלבה קטנה. דומה לשועל קטן. כלבה מגזע "זבל". עבורנו הייתה גזעית. כשנשאלנו, גזע "פוקסווילר" השבנו בגאווה. השואל בלאו הכי לא מבין בגזע כלבים. נכה. צולעת. רגל עקומה ושבורה מיום שהגיעה אלינו בגיל מספר שבועות. הווטרינר אמר שאין מה לעשות. היא מסתדרת עם זה. גם עם רגל עקומה וקצרה רצה ומשתובבת כמו כל גור. חולה כרונית במחלת כליות ונדרש ניתוח אחת לכמה שנים להוציא אבנים מהכליות. נדרש אוכל מיוחד ויקר. הכל היה כדאי למען כלבתי האהובה. לא אפשרתי לווטרינר לקבור אותה. קברנו אותה בעצמנו. יחד עם אשתי וחבר שבא לתמוך. קברנו אותה על רום הסוללה שעל הצד המזרחי של כביש גהה עם נוף שצופה על הספארי. בתכריכים עטפנו אותה. כרכנו בתוך שטיח וקברנו עמוק. שלא תבוא חיה שתחפור את קברה. הצבנו אבן מיוחדת שתציין את קברה. כל פעם שאני רוכב באופני בשביל שמאחורי הסוללה אל מול הקבר היא חוזרת אלי. פה קבורה "פיש" כלבתי האהובה.
ronit
ואוו. נוגע ללב ומרגש עד דמעות. פיש היקרה זכתה במאמץ נפלא. גם החתולים שלנו בעבר ובהווה מתעבים את הוטרינרים. טוב לרוב לא צומח מזה, הם צודקים. מקווה שאימצתם כלב/ה נוסף.
ronit
לא קוננתי ולו על איש/ה מהחבורה ההיא :(.
נכון. אין הבדל. תודה רבה 🙂
רחל בכר
יהי זכרו ברוך!
נתן זך ז"ל שינה את פני השירה ולא חסך את דעתו הכנה והאמיתית. ללא ספק משורר משכמו ומעלה וכמו שכתב, ידע גם לזהות שירה איכותית אצל משוררים אחרים. זכית!
השיר שכתבת מלא בחמלה ונתינה, בהכרת התודה והערכה. בביטוי "חיי כלב " נוהגים להשוות את חיי בני האדם לחיי חרפה וביזוי ואילו כאן אנו עדים לחיים של נשמה ואין זה משנה באיזה בעל חיים מדובר, הוא חלק מהמשפחה. שרת נאמנה את בעליו עד לרגע הבלתי נמנע.
ניכר שהכלב היה נוח לבריות וקבל עליו את הדין בשקט האופייני לו.
אהבתי את הרגישות הרבה ואת הכתיבה החודרת חדרי לב.
ronit
תודה, רחל. הכלב היה כלב רחוב שהתגלגל אלי באקראי. טרייר קטן, חכם וחשדן שרב עם כלבים גדולים ממנו אבל אהבנו זה את זו אהבה עזה.
אריק
זאת הקינה השנייה על כלב שאנחנו קוראים כאן, וכמו קודמתה היא קורעת את הלב.
אאל"ט זו היתה התקופה שנפגשנו, תחת כנפי אריאנה מלמד, מעריצה גדולה של כתיבתך ושירתך, וגם אני הפכתי לכזה.
וזך היה זך לטוב ולמוטב.
זה עתה סיימתי – ללא תשובה – ויכוח חסר משמעות על שירתו: חסרת תובנות/בעלת תובנות. הרגשתי עייף. למה אני צריך להוכיח משהו, אם בכלל.
אני רק שמח מעומק הלב שנתן נתן בך אמונו המלא.
יהי זכרו ברוך.
ronit
היי אריק. כן, קינות קורעות לב. כלבים וחתולים הם בני משפחה ולרוב מתים מוקדם מדי ורע. כמו בני אדם. לו רק יכולנו להיאנח כמו בסרטים הכוזבים ולעצום את העיניים לנצח. רק שבמציאות הכול כעור יותר וכרוך בסבל רב.
זוכרת היטב את התקופה שציינת ). אל תוכיח לאיש. חבל על האנרגיות.
ובעודי מקוננת על המצב ובני האדם, בילינו נפלא היום עם זוג חברים יקרים. לא הכול רע.
יהי זכרו ברוך.
חגי כהן
הכרת תודה
גילוי נאות – זהו מפגש אקרעי ראשון שלי עם הכותבת וגם נתן זך מוכר לי אך מעט. ולהבהיר שאינני משורר ובקושי אני יכול להגדיר את עצמי כחובב שירה וגם לא כחובב חיות מחמד.
ואחרי זה ובכל זאת התרגשתי מאוד למקרא שירך וגם נפעמתי מאוד מאישיותו וכתיבתו של זך בשיטוט אחריו באתרים בימים האחרונים. בשבילי שירך הוא שיר אהבה ולא שיר קינה וכאלו הם גם רוב שיריו של נתן זך. מקום שהכנות, הלב האמיץ והמרחב החופשי כותבים אותו הוא שיר אהבה. כמו היופי והחן שאינם מתכסים בלק, במייק אפ ובצבע כך המילים הישירות שאינן מתחנחנות ומנסות להרהיב בצבעוניותן – הן הנוגעות ללב והן בשבילי סיפור האהבה.
ושוב תודה והכרת טובה.
חגי כהן
סליחה
סתם נזכרתי בשיר (?) הייקו קצר שנמצא אצלי במגירה:
הוּא עִם אמסטאף זוֹעֵף
הִיא עִם פִּינְטֶשֶׁר לְבַנְבַּן
מְרַחְרְחִים
זיוה גל
השיר מצליח לפרוש בפנינו את הנשמה של יצור חי-
הסבל, השמחה וההתרגשות משותפים לכלב ולאדם.
לאהוב בעל חיים זה להכיר את אופיו המיוחד, וגם ללוות אותו ברגעיו הקשים.
אכן משפחה.
חגית מנדרובסקי
תודה רונית יקרה. יהי זכרו ברוך. היה משורר נפלא ושיריו תמיד ילוו אותנו כל עוד אנחנו כאן.