שני שירים / דן אלבו

מתוך נימוס

קוֹרֶה וּמִישֶׁהוּ
מַסְבִּיר לְךָ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵינְךָ בָּטוּחַ שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת מֵבִין
וּמִתּוֹךְ נִימוּס
אַתָּה מַאֲזִין לְדִבְרֵי הֶבֶל בִּרְצִינוּת גְּמוּרָה.

לא לומר דבר

לֹא אַחַת
חַיֵּינוּ תְּלוּיִים בַּנְּכוֹנוּת לְהַחֲרִישׁ,
לֹא לוֹמַר דָּבָר
וכָל שֶׁנּוֹתָר בְּיָדֵינוּ
הוּא לְשַׁלֵּחַ מַבָּט זוֹעֵף,
מָלֵא זַעַם וּרְווּי אַכְזָבָה לְעֵבֶר בֶּן שִׂיחֵנוּ.

חשוון תשפ"א, ירושלים

ניקוד: יאיר בן־חור

6 תגובות

תמי

נובמבר 26, 2020 ב7:53 am הגב

נשמע דן, שדיברת בשיר על החיים…

אריק

נובמבר 26, 2020 ב9:27 pm הגב

יש בי חיבה עמוקה לשירי מוסר מהסוג הזה. שירי מוסר מאפיינים חברה בעלת אופי דתי-משהו או כתיבה פילוסופית בעלת אופי שירי.
בעיניי שני השירים הללו הם השלמה לקוהלת, לאובדן האמון בבני אדם, רצון להיפרד מהמורשת הגנטית לה אני שייך.

רון גרא

נובמבר 27, 2020 ב9:40 am הגב

שני שירים חכמים מאד, וקשורים יחדוו
האחד מדבר על התאפקות,להאזין לדברי שטות של השני-ולהאפק ולא להגיב-כדי לא להעליב,לא לבייש-ונשאלת השאלה הנובעת מן השיר-עד כמה ניתן להתאפק כדי לא להעליב, והאם בכלל צריך רק להאזין, ולא לתקן ולו במילה אחת את הדובר?
השיר השני הנכונות להחריש , לשתוק, אבל קשה לעתים לא להגיב-ומה שנותר למאזין זה רק להזעיף פנים.
שני השירים היפים מחוברים וקשורים זה לזה-והשאלה היא -איך ניתן לעתים לא להגחב-כשדברי ההבל מעוררים ומפריעים למאזין
אהבתי מאד