חשיפה בקבוצת התמיכה / ענת קוריאל

 
בקבוצת התמיכה שלי של חולי פרקינסון יש טיפוסים מעניינים וטובי לב. אנחנו נפגשים פעם בשבועיים עם צפנת המנחה שמיטיבה לצוד מתוכנו את מה שמבקש לברוח כמו דג חלקלק המשתולל בידיים. בשיחות האלה אנחנו יורדים לעיתים למדרגה הנמוכה ביותר או מעפילים לגובה מפתיע. ניכר שלצפנת חשוב להקשיב לכל אחד ואחת, כל מה שנאמר נמסר לידיה לעיון מחכים.
 
באחת הפגישות שהייתה אמורה לעסוק במעבר מבריאות לחולִי במעגל החיים, מישהי זרקה שסיפרול היא תרופה נוראה ולחלק מהחולים היא מובילה להתמכרויות, שלא נדע. כל המבטים הופנו אל הדוברת, חלק הביעו סקרנות וחלק הנהנו לאישור. עד מהרה עפו באוויר קללות על הכדור כאילו היה טרוריסט שצריך להוציא להורג. גם מי שלא התנסה בו אמר ששמע שהוא "זבל של כדור, כדור שמתאים לאינקוויזיציה." הרוחות לא נרגעו עד שצפנת הרימה את כף ידה לאות ״עצור״. כשנענינו לה אמרה שסטינו אומנם מנושא המפגש אבל היא זורמת איתנו כי היא רואה שאנחנו סוערים מאוד.
 
חני הצביעה ואמרה שהיא לקחה את הכדור שבועיים והיה לה ורטיגו מהגיהינום. היא לא יכלה להרים את הראש מהמיטה כי כל החדר הסתובב בראשה. ״איך אפשר להתמכר למשהו במצב כזה?״ אמרה, ״כדי להתמכר צריך להיות במצב בריאותי ונפשי טוב יותר. אחרי שבועיים זרקתי את הכדור לפח.״
 
"בדיוק!" תמכו בה כולם, המציאו את הפח בשביל כדורים מהסוג הזה. ״אני הכי אוהבת לזרוק דברים נאלחים לשירותים,״ אמרה נעמה, ״להוריד את המים עשר פעמים לפחות ולראות איך הם נעלמים מחיי.״
״עִצרו רגע,״ ביקשה צפנת ושאלה, ״האם יש מישהו שהכדור הזה שינה את חייו לטובה?״
שקט השתרר סביב, אולי משום שלא נמצא אדם כזה בחדר ואולי משום שהעדר היה כה חזק ואיש לא רצה להיות חריג ולהתייצב נגדו.
 
אני סיפרתי מה הכדור עשה לי: "לאחר הסתגלות קשה מאוד התחלתי לזנוח את כל האהבות שלי, הפסקתי לקרוא ולא עניין אותי מה קורה בארץ ובעולם, כל הזמן חיפשתי מה לקנות ברשת, בעיקר בגדים, עברתי מחנות מקוונת אחת לאחרת וסימנתי מאות פריטים שאני חומדת בהם. קניתי בגדים שאת חלקם אפילו לא לבשתי, כי הם לא שיקפו את ה״אני״ שלי. כל מיני נצנצים שמרוחים על בדים בוהקים, השיא היה שמלת ערב יקרה ומכוערת שלעולם לא אלבש לשום מקום, עשויה מבד דמוי קשקשים שנדבק לעור, כנראה המעצבת פנטזה שהלקוחה שלה היא בת ים. פרטי כרטיס האשראי כאילו עמדו לי על קצה הלשון ועל קצות האצבעות, בכלל לא הבחנתי שזה קורה לי עד שבעלי הפנה את תשומת ליבי לכך. הלכנו לרופא והוא אמר, 'זו תופעת לוואי מוכרת, תפסיקי מייד את הכדור.' צייַתִּי לרופא ודחפתי את השמלה המכוערת כאילו הייתה סמרטוט לתוך המדף התחתון של ארון הבגדים. לפעמים כשאני פותחת את דלת הארון השמלה גולשת ונחה על כפות רגליי להזכיר לי את אובדן השליטה."
 
שמעון אמר: ״יש לך מקום בארון לכל הבגדים האלה? תני לי מדף אחד ואני מסתדר!״
 
"זאת לא הנקודה," קפצו עליו, הקבוצה נעשתה תוססת מרגע לרגע, הגב הכפוף הזדקף, העיניים נמלאו רצון להתריס, לא ברור נגד מה. ואני חשבתי לעצמי שזה מתחיל בתרופה אחת שגורמת לתופעות לוואי ומייד מוסיפים עליה תרופה שתנטרל את התופעות ואז עוד אחת שאולי תפתור את מה שהמפגש בין התרופות עושה, וכך הלאה. הגוף אוגר, הנפש סופגת, והעצבים יוקדים כגחלים על אפר חם.
 
צפנת עצרה את השיחה להזכיר את תרבות השיח ואת ערך ההקשבה. ובַשקט שהחל להסתמן סיפר אחד החברים בגילוי לב אמיץ על ההתמכרות להימורים שהתרופה גרמה לו. הוא קנה כרטיסי הימורים בלי סוף והדבר הכי מפתיע היה שהוא הפסיק מייד את השימוש בתרופה אך ההתמכרות לא פגה. כאילו משהו רדום התעורר והתחיל להדריך את מנוחתו. מאז הוא בטיפול ממוקד אבל אין לו רגע של שלווה. בכל פעם שהוא חולף על פני דוכן הימורים, רגליו משתוקקות לפנות ולקנות כל מה שבא ליד, לגרד ולגרד עד שהעור יתקלף. בכלל לא אכפת לו אם הוא יזכה, לא זה העניין, גם לא הקנייה עצמה, אלא התחושה שהכרטיסים האלה כמו פורטים על מיתריו.
 
״תלך במסלולים חדשים, עוקפי דוכנים או שתמצא לך עיסוק חדש שירגש אותך לגמרי וישכיח ממך את כל הגירודים האלה," הציע קובי. חבר אחר קפץ והתריס שהימנעויות ומעקפים הם לא שיטה ושהרעיונות של הקבוצה הזאת לפעמים גרועים. זה היה משונה לראות אנשים מנומסים מטבעם נדחפים זה לתוך דברי זה ואפילו מבטאים זלזול.
 
הסדר שאפיין את הקבוצה עד כה התפרק בשניות וכל הצעה שהועלתה בחדר נפסלה מייד. רק צורי ישב דומם ולא הוציא מילה. על פניו היה נסוך מעין רוגז ואי־רצון בולט להשתתף בהתגוששות הזאת. הוא הצמיד את כיסאו לקיר וישיבתו אמרה, ״מה אני עושה פה בכלל?״
 
צפנת לא איבדה את עשתונותיה והכריזה, ״רגע רגע, לא שומעים כלום ואני בטוחה שאני לא היחידה שמרגישה ככה.״ היא נתנה את רשות הדיבור ליאיר, היחיד שהרים את ידו בשקט. יאיר פתח ואמר שהוא מכיר מקרוב תופעת לוואי ספציפית של הכדור כי החבר הכי טוב שלו חווה אותה. מכיוון שאנחנו לא מכירים את החבר והוא לא מאזורנו הוא מרשה לעצמו לספר עליו. שמעון צעק, ״החבר הזה הוא בטח אתה…״ וכמה חברים פרצו בצחוק. יאיר התעלם מההערות וסיפר שהחבר התמכר למין בעקבות השימוש בתרופה. הוא החל לגלוש באתרי פורנו בלי הפסקה, וכשאשתו היתה יוצאת לעבודה הוא היה מזמין הביתה נערות ליווי. ושיא השיאים היה כשהוא צילם את איבר מינו ושלח את התמונה לכל ידידותיו כדי שינהרו אליו בהמוניהן. הוא היה עושה מופעי חשפנות לנשים ברשת. הכדור עשה אותו לחסר עכבות כמעט בכלל. הוא הרגיש שהוא היה צריך להשלים את מה שלא עשה כשהיה בן עשרים. אז במשך שנה אחת הוא שכב עם מאות נשים, זו הייתה התמכרות של ממש. "ניסיתי לעזור לו," אמר יאיר, "אבל הוא לא הקשיב לשום עצה שלי, הוא חיפש כל הזמן מגע. הרופא רצה לתת לו כדורים מדכאֵי יצר אבל הוא לא לקח אותם כי לא רצה להוריד לעצמו את החשק המיני. היום אני חושב שאני מבין הרבה יותר טוב את התופעה הזאת. הפרקינסון נותן למוות מידה של מוחשיות ואז אתה נוקט גישה של לחיות את הרגע ולפצות על חסכים. יש לי הרגשה שכשהחבר שלי שוכב עם עוד אישה ועוד אישה הוא תמיד מרגיש שלא מיצה את כל האפשרויות ולא בא על סיפוקו."
 
כשיאיר חדל לדבר השתרר בחדר שקט מוחלט, אולי מפני שאיש לא נהנה להישיר מבט לעומקן של החולשות האנושיות. או מפני שהושלכה לחלל פצצה וכל אחד עושה סריקה פנימית לבדוק אם הוא עדיין חי. אני הרגשתי כאילו חיה לא מוכרת הכישה אותי. צפנת פנתה לצורי ואמרה לו, ״אתה שקט היום אבל אני בטוחה שיש לך מה לתרום לשיחה." צורי נראה זחוח וכאילו אמר לנו, ״אני לא בטוח שאני מעוניין לבזבז עליכם את המילים שלי״. לאחר שניות ארוכות פתח ואמר, ״אני חושב שהכדור הזה, הסיפרול, נותן לכם לגיטימציה לממש את כל התשוקות האפלות שלכם. הכדור הזה הוא רק תירוץ, יופי, מצאתם לעצמכם שעיר לעזאזל ועכשיו מותר לכם לעשות כל מה שמתחשק לכם כי אתם לא אשמים בכלום. אתם רוצים לשבור את הכלים? אתם רוצים לבגוד? תבגדו, אבל אל תחפשו תירוצים. אני אגב חושב שאורגזמה היא הדבר הכי אגואיסטי בחיים, ריכוז כל האנרגיות שלך בנקודה מסוימת בגוף. בסופו של דבר, זה אתה והאורגזמה שלך, לא חשוב מה היה קודם, האורגזמה שולטת ורוצה לממש את עצמה. קראתי פעם שעכברים מוכנים למות בשביל סקס, האם אנחנו לא יותר מעכברים? תחשבו על הדיבר השני לא תנאף. הוא לא אומר לכם רק מה אסור לעשות, הוא אומר לכם שבני האדם חזקים מספיק כדי לעמוד מול הפיתויים האלה, שאם לא כן הדיבר הזה לא היה נכתב. תבינו, להיות מכור זו בחירה, זה עניין של סדרי עדיפויות. תנו למוח שלכם להיות עסוק במקומות אחרים במקום להימלט מאחריות.״
 
כשצורי סיים את דבריו כולם התנפלו עליו. טענו שהוא יהיר, שהוא לא מסוגל להזדהות עם סבלו של האחר, שהוא מדבר בביטחון מרגיז על דברים שהוא עצמו מעולם לא חווה. עוד דברים נאמרו ונבלעו בהמולה. עד שלבסוף השיח נעשה יבש כחרס ודעך מעצמו.
 
השעון הורה על סיום הפגישה וצורי חמק החוצה ונכנס למונית שחיכתה לו בלי להיפרד מאיש.
 
נכנסנו למכונית של יאיר. לידו ישבה חני, מאחור ישבנו קובי, שמעון ואני. הרגשתי שהפגישה לא נגמרה, וחני שכמו ניחשה את תחושותיי, אמרה שהשיחה היום החזירה אותה לזיכרון רחוק שכלל לא קשור לפרקינסון: היא הייתה אז צעירה, נשואה כבר ואימא לשני קטנטנים, הם גרו בקומה רביעית ללא מעלית, בדלת שמולם גרו זוג, הבעל היה יפה־תואר. כל פעם שהציצה לתוך עיניו הרגישה שהיא מאבדת את עשתונותיה ולכן נמנעה תמיד מלפגוש את מבטו. לזוג הזה היה בן יחיד, וכלתם, אשת בנם היחיד, הייתה כהת שיער ויפָה. השכנה הייתה יוצאת לעבודתה בכל בוקר. שלוש פעמים בשבוע חני הייתה שומעת את נקישות עקביה הגבוהים של הכלה בעודה מטפסת אל ארבע הקומות, בכל קומה הייתה משאירה שובל בושם שלא התפוגג במשך היום כולו. חני הייתה מציצה דרך העינית ורואה אותה נכנסת בגנֵבה לבית חמה, ונשארת שם שעתיים. חני הבינה מה מתרחש בדירת השכנים אך התרחקה מכל רכילות, ודרך העינית כמו ניסתה לתת לכלה היפה כוח לעמוד איתן מול המכשף.
 
״איך זה נגמר?״ שאל קובי.
״הסיפור התפוצץ, יום אחד חזרתי הביתה וראיתי את הדלת של השכנים שנותרה פתוחה נטרקת שוב ושוב ללא הפסק ומובילים נכנסים ויוצאים עם הריהוט." לאחר כמה דקות של דממה אמר יאיר: "אולי צורי צדק בכל זאת…"
 
*
 
בפגישה הבאה של קבוצת התמיכה שנערכה שבועיים לאחר מכן צורי לא הופיע. כולנו הבטנו בכיסאו הקבוע וחיכינו שייכנס, ייקח עוגייה ויתישב במקומו, אך זה לא קרה.