הקבר האבוד / רונית ליברמנש ורדי
בחמישי שעבר ביקרנו את אבא. בית עלמין ירקון. גוש חלקה גוש חלקה. גוש. חלקה. לא בכוכונים ולא ברבי הקומות – גוש 13 חלקה 5 א', כך נכתב בכתב ידו של פקיד עבדקן מהחברה קדישא לפני כך וכך שנים, בבוקר שרבי לוהט לאחר שהקפנו את הגושים והחלקות במשך שלושים דקות עד שנואשנו ונכנסנו למשרדי החברה קדישא ושאלנו איך זה יתכן ומדוע נעלם קברו של אבי ז"ל, שנפטר בדיוק לפני עשור וחודשיים.
בתום הביקור ההוא צילמנו את הפתקה שנשמרה היטב במגרה, תיאמנו מועד עם י' ונסענו. היה חם. תמיד חם שם, בירקון. גם בנובמבר וגם בדצמבר. אלא אם כן יורד מבול. גושי בטון חדשים וכעורים היתמרו סביב. רבי הקומות החדשים – בינוי ללא פינוי פינת רכבת השאול בסמטת שער האין חסד ואין רחמים.
י' הנהג ניווט במיומנות לגוש 13 חלקה 6. ואחר כך חמש. חמש א'? יוק. וכך סובבנו את גושי הבטון בעיגולים, ב-12 בצהריים לא היו לוויות רק קומץ אבלים שהניחו זרים, הרחק הרחק מאיתנו, כשהם מוחים במטפחת פנים וצדעיים מיוזעים. בסופו של דבר ביקשנו מי' לעצור. יצאנו מהמכונית והתפצלנו. ע' פנה דרומה או מזרחה, אין לי מושג. ידעתי שזה לא שם אבל לא רציתי לעשות סצנה אז המשכתי לכיוון הנגדי. כעבור כמה דקות התקשרתי אליו. הוא שב על עקבותיו מתוסכל.
"אם בתוך חמש דקות לא נמצא, נחזור". הפטרתי בייאוש. ואז חלפו על פנינו שני עובדי כפיים, כנראה גננים, מיוזעים, שדיברו ערבית. ע' דלק אחרי הראשון והציע לו חמישים שקלים אם יצליח למצוא את הקבר. "מצבת שיש שחורה ויפה", הפטרתי. לפני עשר שנים המצבה השחורה היתה בבחינת חידוש, אבל להפתעתי רוב המצבות של הנפטרים בשנה האחרונה היו שחורות, משום מה. הגנן מצא את אבא בתוך שתי דקות (גוש 5. לא א' ולא ת').
"אוי, הנה אבא"! צעקתי כשהתקרבנו, נכשלת כישלון חרוץ בהשתקת הקול הפנימי שהיתרגם למלל מביך. החום וההתרגשות והתסכול עשו את שלהם וכשקראתי בקול קדיש יתומה מהדף המודפס, קולי נסדק. ושוב ראיתי לנגד עיניי את עיניו התכולות ואת בדל החיוך האירוני, כאומר, "רונלה. אין דבר. העיקר שמצאת".
8 תגובות
רחל בכר
רונית רגשת אותי עד דמעות.
אביחי קמחי
מספר נהדר, אהבתי
אביחי קמחי
תיקון: מסופר נהדר
אביחי קמחי
תיקון: מסופר נהדר
לאה צבי (דובז'ינסקי)
ואיך מגיבים על סיפור שכזה שבבסיסו עצבות וכאב אבל את מספרת עם הומור שחור שאיך אפשר לא לאהוב…..אהבתי רונית !!
רונית ליברמנש ורדי
תודה למגיבות/ים. הומור מקברי? אולי, לאה.
נדמה לי שהתרחקות מפתוס מעצימה את החוויה.
אריק
אני קורא את הסיפור בשלוש רמות.
רמה אחת הינה הרמה הריאליסטית, עם "קצת" נטיה לסוריאליזם שנשלט היטב על ידי המספרת,
הרמה השניה יותר סמלית-נפשית והיא מסמלת את אבדן האב ומציאתו. אי מציאת חלקת הקבר, הייאוש, התסכול ולבסוף נמצא. נמצא הוא, נמצאה דמותו, נמצא הזכרון של היותו, כולל החיוך האירוני שלו.
הרמה השלישית מתיחסת לחברה הישראלית ולאבדן הדרך שלה. המבט המגיע דרך בית הקברות שהפך "לעיר" עם רבי קומות עד כדי זרות ואובדן האינטימיות שבפגישה עם הקבר, כמו בתי הקברות של החיילים האוסטרליים בבאר שבע, או בסרטים אמריקאיים – שורות על שורות של צלבים לבנים, ללא ייחוד בסיסי.
בסיפור שלנו, טעות רישומית, מתכון קלאסי למבוך קפקאי, נפתר בזכות אדוני הארץ האמיתיים ככל הנראה. שני הגננים הדוברים ערבית. זו מסקנה קשה מאוד, עבורי לפחות.
תודה על הסיפור.
רונית ליברמנש ורדי
בול. תודה, אריק.
אפרופו החברה הישראלית הכובשת והזחוחה והאטומה כלפי פגעי הכיבוש – בן זוגי קלט ששני הגננים הם אחים. ונתנו להם יותר מכפי שכתבתי. משערת שהם מנוצלים על הכפאק על ידי הקדישא 🙁