פרקי אבשלום | טל יקוטי

 
אבי הכניסני לפנימייה בדרום המדברי של הארץ. לדבריו, הייתי בן סורר ומורה.
אני בורח כעת באישון לילה רק יום לאחר היכנסי, משום שילד בן חמש־עשרה צריך להיות בביתו שלו. או בבית משלו.
חשבתי על כך כל הלילה ולא דמיינתי שיהיה לי האומץ לצאת כך מהחלון בפזיזות כגנב, אך תמיד דגלתי בעשייה יותר מהרהורים או מדיבורים. לחזור לבית אבי לא אחזור. רחוק מהעין רחוק מהלב, כך עדיף. מאז מתה אימי לפני כשנה, אני חי עם אדם קשה־עורף, זועף ורוגז, שבכל פעם שאני מסתכל בו תמיד נראה כי אני מתבונן בסימן קריאה מהלך. מבין אחי הגדול ואני אני העוזר המרבי במשק המשפחתי. אני מתעורר בכל בוקר בחמש למלא את השוקת, להשקות את הטלאים ולדחוס את האבוסים. אך אבי היה אטום בעצבותו שהתבטאה בעצבים רבים.
הבנתי לליבו. למרות זאת בידיו המחוספסות היה מפיץ זעמו על כל הבא ליד ורוטן אך ורק לעברי ובלי קשר לשום סיטואציה. אם שוחחתי עם מישהי או נהגתי את הטרקטורון שלא על יד המשק, הוא היה פשוט מתרגז כאילו חברתי לנאצים ויש להרביץ בי תורה טרחנית; כשהייתי מפריד את העגלים, הוא היה מכה אותם כשדבר־מה הוציאוֹ משלוותו. לא ייחסתי לכך חשיבות והייתי חס על ההתנהגות הזאת, אך המרחם על אכזרים – סופו שיתאכזר על רחמנים. וכך טלאים, חתולים וכלבים היו מוכים על ידיו במכוש או באבנים פרי ידיו העצומות. בעוד אחי היה מחקה אותו בהתנהגותו, אני הייתי סר לעזור לכל חי ושומע את צעקותיו ההולמות "אבשי, בוא תראה איך מפרידים את הטלאים כמו שצריך, מה הלכת לי להרים את הכלב?"
אבל לא למדתי כלום. לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד, פשוט אי אפשר ללמוד כלום מאדם רוגז ואלים. מות אימא הפיח בכולנו זעזועים משונים בנפש ואני לא עומד לדון את אבי, שכן הייתי שומע את יבבותיו בלילות.
ביום בהיר בשעת בוקר הוא העלה אותי על הטנדר והצהיר שנמאס לו. "מהיום תחיה בפנימייה עד שאחליט אחרת", אמר. ההלם היה כבד. אבי היה האיש הנערץ עליי בילדותי. היחיד שהצחיק אותי כשהניף אותי בכפות ידיו הרחבות אל על בכל ריצה שלי אליו. אפילו לבית הכנסת המשעמם של המושב הייתי הולך עימו מדי ליל שבת כדי לחקות את הליכתו בחולצתו הצחורה ולהניף את זרועותיי בגבריות כמותו. התפילות שעממו אותי אז תמיד הייתי פותח את הסידור בעמודיו האחרונים וקורא בפרקי האבות כדי להעביר את הזמן. אבי היה נוזף בי ואומר, "מי שמשעמם לו – בעצמו משעמם", אך כך נהגתי בכל שבוע.
בפנימייה קיבלני אדם נחמד. הוא הראה לי את חדרי, סייר איתי בלבביות ברחבי הפנימייה והסביר את הכללים. בראשי ניקרה האפשרות שלא אישאר, בעיקר כשראיתי שבחדרי אחיה עם בן מיעוטים שמבטו מזוגג בעוינות ולא ענה לשלום המסורתי שלי. הקפדתי שלא להסתכל בקנקן אלא עמוק בתוכו, שהרי גֵּרים היינו בארץ מצרים. אז שכבתי לי בנחת וחיכיתי שיירגע ויציע את עצמו להיכרות. אבל הנער הגדול והשחרחר בשערו הפחמי הזה קינא בי מהרגע שבאתי. הוא החל מרכל על המדריך הנחמד שאהב אותי וחמד את מיטתי המוגבהת כשבכל רגע אמר במבטא כבד, "הכריות האלה היו שלי הכריות האלה", מבלי להסתכל בי כשהוא שוכב כנסיך בעיניים עצומות. "דע לך", אמרתי, "שהקנאה, התאווה והכבוד מוציאים אדם מן העולם", שיננתי את פרקי האבות האהובים עליי. והוא המשיך ואיים, "אני אוציא בלילה בכוח את מה ששייך שלי". עוד סיבה להתחפף מפה מהר. לא צייצתי, שכן סייג לחוכמה שתיקה, ונתתי לבלימת פי להתפרש לכיוונים דו־משמעיים כלפיו. לא שחשתי יראה ממנו אבל בחרתי את מלחמותיי והחלטתי לצאת משם בהקדם.
בארוחת הצוהריים המדריך הנחמד היה מספר לנערים על אקטואליית העולם, ומשפט שלו אומר "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת", תפס את ליבי וזירז אותי לבצע בריחה מהפנימייה ולצאת עוד באותו הלילה לחירותי החדשה. התוכנית הייתה פשוטה ותמימה: לצאת בלילה, לסחוב שק שינה הקיים בכל חדר, לקחת מעט מזון מן המטבח, לישון יום—יומיים בחוץ תחת כיפת השמיים הנעימה, למצוא עבודה באזור הירוק – ולחיות את חיי בשקט ובשלווה.
לידי ישב נער בלונדיני וצנום וחייך ואמר שהיום הוא יוצא הביתה. הוא סיפר לי שהוא גר כחמש דקות נסיעה מהפנימייה ובשל יום האזכרה של אימו אביו ייקח אותו ברכבו ויחד ייסעו לקברה. חשתי אליו חיבור מיידי כתאום יתום (על אף שחצי מדָּרֵי הפנימייה יתומים בדרכם) אך לא סיפרתי לו על תוכניתי, אלא רק התעניינתי היכן בדיוק הוא גר כדי שאוכל להגיע אליו אם איתקע בדרך. "מעבר לגבהות הראשונות צפונית לגשר בפאתי המדבר", הוא אמר.
בלילה חיכיתי שהאופל ייסוג ויצאתי בדמדומי השחר מחלון החדר. לא נרדמתי כלל, הן בשל אדרנלין הבריחה הן בשל האיום המפורש של שכני העוין. למזלי, החדר שלי היה בקומה ראשונה וכך חמקתי במהירות החוצה. ידעתי שאני רחוק מביתי, אך בשל הקור ואפור השמיים, תוכניתי קיבלה נרטיב חדש של מציאות קשה ורק בדקתי היכן בדיוק הבית של הנער הבלונדיני. ידעתי מאין באתי אך לחלוטין לא לאן אני הולך. רוח צוננת טפחה על פניי והקשתה את הליכתי. הילכתי במשך דקות ארוכות שנדמו כנצח אל הגבעות שעליהן סיפר לי חברי הבלונדיני, צפונית לגשר שתיאר. היו כמה גשרים ושום בתים לא נראו לעין. גם ההבדל בין חמש דקות נסיעה להליכה רגלית היה רחוק מששיערתי. הקור שקשק את גופי ושיניי נקשו בפי. כשהלכתי על האדמה החולית אוהלים מסיביים היו סביבי וגרגירי חול עפו על עיניי. גמלים וחמורים הפחידו אותי מבעד לרוח המשתוללת במדבר ומחשבת שבירה לחזור כעת הייתה מנת חלקי. לא. לא מדִּבשו ולא מעוקצו, חשבתי כשהרהרתי על אבי. אני מעדיף למות פה מקור ומבהלה ולא לחזור לפנימייה או לבית אבי.
לפתע צעקות עמומות נשמעו וקטעו באחת את מחשבותיי. בדווי יצא מאוהלו וצעק אליי בערבית. חזרתי בעקבותיי אליו, הסברתי שאיני דובר ערבית, ובעברית רצוצה הוא הכניס אותי לאוהלו החם. בשׂומת תפוח קיבלה את אפי וחום גופי עלה והשרה בי נעימות. השתעלתי מעט וקיבלתי מייד תה מהביל ומתוק.
התיישבתי כמנהגם על הרצפה המרופדת ואנשי האוהל בחנו אותי כחיה. התמקדתי בחום ורעדי פָּחת. סיפרתי להם שאני בדרך לחברי ואבדתי בדרך. לשאלתו של הבדווי מדוע אני מתהלך כך ללא ציוד הסברתי שאין לי כסף רב ולכן הייתי חייב ללכת. "לא צריך כסף רב, אדם חייב שיהיה לו רק מעט יותר ממה שהוא צריך". הוא צדק, חשבתי על זה שלעיתים היה לי כסף בכיס שלא ממש הייתי צריך, איך היה זה נוסך בי ביטחון מעורפל ולא נכון… מכל מלמדיי השכלתי, והאדם הנבון והמשופם הזה הצביע על פינה נעימה בצד האוהל ואמר כי כדאי שאישן כמה שעות. לא ראיתי אישה באוהל, היו שם רק עוד שני בחורים צעירים וחומים שעיניהם שקדיות ועגולות. האחד מילא את כוסי כל אימת שזו נגמרה מאחר שלגמתי יציקות ארוכות של התה אל גרוני הניחר. השני היה עוין לא פחות מהבחור ששהה עימי בחדר הפנימייה. סירבתי להישאר ורציתי לצאת משם כשראיתי שאור השחר עלה, אך מבול פתאומי פקד את האזור ואכזב אותי. לא יכולתי לצאת. המבול נמשך דקות ארוכות ובהתרסה, והאיש המשופם סידר לי בלבביות את פינתי שאשכב, ובנו המחייך הביא לי כעת מיני מתוקים ומעט אורז, בעוד אחיו המבהיל המשיך לבחון אותי.
לא עצמתי את עיניי, התחושה הייתה מוזרה. בנו החייכן של המארח כיסה אותי ולא יכולתי שלא להתפעל מאהבת האדם שבו. אחיו השני היה נוקשה וגבותיו מחוברות. האחים הזכירו לי את סיפור הרי עיבל וגריזים. הרים דומים בגובהם הניזונים מאותם הרוחות, הטללים ומי הגשם. אך בעוד הר גריזים שופע ופורח, הר עיבל יבש וצחיח כישימון ארוך ומתמשך. כך היו האחים האלה שגדלו באותו הבית אך שונים במהותם.
נרדמתי לשעה קלה. נעירת חמור העירה אותי בבהלה. ריח דחוס של גשם מעורב בחול פָּעם באפי. שנאה חלחלה לליבי כלפי אבי מולידי. אני במצב הזה בגללו! חתול רחוב עזוב וללא ישועה.
התעשַׁתִּי. מבעד לגבעה הראשונה ראיתי דרך צוהר האוהל את בתי האבן, שם גר חברי. מה שאור השמש מביא איתו, חשבתי.
עתה שהו באוהל גם שתי נשים. האחת מכוסה כולה וכבדת משקל והשנייה צעירה ודומה למארחי החביב אך מהוללת בכיעורה ומבעיתה להפליא. הודיתי לכלל המשפחה ומיהרתי ללכת. מארחי כעס שוויתרתי על הקפה שהגיש לי, ומייד נמלכתי בדעתי, חייכתי כאוויל, שתיתי בחופזה – ויצאתי בקידה מטופשת לעבר הנוכחים.
שְׂערי מלא חול ומחשבותיי מטושטשות. הגעתי מזיע לבית הראשון המתואר מצד חברי הבלונדיני. הוא לא שהה בבית כשהצגתי את עצמי לאביו, ואביו הסתכל בי בפליאה, "אז אתה הוא אבשלום שכל העולם מחפש אחריו…" הבנתי שנושא בריחתי מהפנימייה הפך לסיפור בפי כול ורציתי לצאת. פתאום שמעתי את עצמי אומר בטון שלא מאמין לעצמו, "אם אין אני לי – מי לי, אני הולך לגור לבדי תחת כיפת השמיים". האב חייך אליי ואמר, "אביך הגיע לפנימייה והפך את כל העולם בחיפוש אחריך. תראה איך אתה נראה, ממש זוועה! אתה מטונף ומצחין כמו בואֵש. בוא, אקח אותך הביתה".
גיחכתי. "את אבי מחקתי, אדוני. הוא זרק אותי כמו כלב". הוא חייך לעיניי ואמר, "אתה מתנהג כמו אבשלום בן דוד המלך מהמקרא, שמָּרד באביו ונהרג תקוע בשערו על גזע העץ. חוץ מזה, הדלאי לאמה אמר כי לנטור טינה זה לשתות רעל ולצפות שהאחר יהיה חולה". הוא לא מכיר את אבי. בוודאי חיפש אותי כדי לגעור בי בצעקותיו המאכְּלות כמו אש. חוץ מזה, אבי הוא המורד כאן, לא אני, ובכלל אין לי מחלפות עבותות על ראשי שייתקעו בשום עץ. ניסיתי ללכת אך העייפות והרעב הכריעו אותי. לא הנחתי בפי מאום שעות ועילפון הכה בי.
התעוררתי מנומנם במכוניתו. "הו, קמת, יופי, תכף נגיע". הוא מחזיר אותי לביתי, חשבתי. בטני התהפכה. פרפרי חרדה לפני הפגישה עם אבי התעופפו והכו בי כברד. הרעב כבר לא הציק, רק מחשבות לפגישה עם האיש הסונט בי. "לא… תעצור בבקשה", עוד אמרתי חלושות, "אני… אני רוצה לרדת". אבל הוא התעלם ממני וברגע ראיתי את שער המשק המשפחתי מהחלון.
הרכב נעצר ואני בתוכו מתלבט מה לעשות. איך אצא להראות את פניי פה? אבי היה זה שיצא את הבית במבט חודר. הוא צעק, "איפה הואאא?" והתקדם. נותרתי קפוא. אבי התקרב, פתח בחופזה את דלת הרכב, הוציא אותי בכוחו האדיר משל הייתי יבחוש, וחיבק אותי באהבה מתייפח ואומר, "אבשי שלי, אני מצטער, טעיתי. סלח לי".

עריכה: יאיר בן־חור