שבר / דפנה פלדמן
הַיּוֹם שָׁכֵן שֶׁהָיָה עַד כֹּה רֵעַ
בְּרֶגַע אֶחָד הָפַךְ לִמְפַגֵּעַ.
הֲסָתָה פְּרוּעָה וְזַעַם אָיֹם
בְּחֶלְקִיק הַשְּׁנִיָּה הָפְכוּ לְפּוֹגְרוֹם.
אֵיך יִתָּכֵן שֶׁבְּבַת אַחַת
חָזַרְנוּ לִמְאֹרְעוֹת תַּרְפָּ"ט?
וּבְרֹאשִׁי עוֹלֶה רַק שִׁיר אֶחָד
שֶׁבְּשׁוֹמְעִי לִבִּי נֶחְרָד:
שְׂרֵפָה אַחִים שְׂרֵפָה
עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ.
ניקוד: יאיר בן־חור
2 תגובות
אריק
קראתי וחשבתי לרגע, הרפרור לשיר של גבירטיג מוגזם במיוחד. אבל לעולם אין להתווכח עם רגשות.
מבחינה רטורית נעשתה פה עבודה מקצועית. חריזה בין כל שתי שורות, שמחד גיסא מגבירה את המצלול, וכן ממקמת את ה"פאנצ'" בשורה השניה בכל אחד מצמד מחמשת הצמדים,
העצמה הרטורית, התמטית, ההיפרבולית והמניפולטיבית של החריזה מתגלה עת מנתקים אותה מהשיר, קוראים את צמדי המלים בפני עצמם.
רע – מפגע ; [ אצל עגנון "מאויב לאוהב" בהיפוך ]
איום – פוגרום [אכן שלל זכרונות מרוסיה הצארית או ממסעי הצלב או מכל ההיסטוריה הקורבנית היהודית ];
שאלת השאלות, שהיא לב לבו של השיר, מרכז הביטוי החרדתי הקיצוני – אחת- תרפ"ט? [רפרור מעלה זכרון קשה למאורעות תרפ"ט ותוצאתם הקשה על הישוב היהודי בארץ.
ואז הבית הרביעי שמכין את הקורא באמצעות תחבולה רטורית ידועה – מילה אמוטיבית בעלת משמעות קשה שיוצרת מתח אצל הקורא, מה גם שזה שיר אחד, לרפרור הקיצוני מאוד: אחד – נחרד
והסיום המרפרר ל- 1938, הפוגרומים בפולין, וכן שיר המלווה תדיר את טקסי יום הזכרון לשואה. שריפה – כולה
מבחינתי האישית, התבנית האינטרטקסטואלית הזו, שפעמיים מופעלת ומעלה תכנים קשים מאוד בהיסטוריה של המאה ה- 20 ובעקבותיהם אירועים אחריםר מנוצלת בכל כוחה בשיר הזה, יש רק: צועקים, צווחים, צורחים – הקרבנוּת וההתקרבנוּת היהודית הקלאסית, זו שהציונות באה לשנות. אמ-מה השינוי הזה נעלם לה בשל התפרעויות ולינצ'ים הדדיים [ נכון, לא רק גויים, גם יהודים ] בערים מעורבות.
מבחינת השיר – תמונת האומללות האייקונית של יהדות השואה, הילד הקטן מרים את ידיו בכניעה היא תמונת המציאות בשיר הזה.
תמיד עדיף הניתוח הספרותי על פני הניתוח בהקשרו הפוליטי בן הזמן, אבל לטעמי השיר הזה, כשאני משווה אותו למשל ל "על השחיטה" או ל – "בעיר ההריגה" של ביאליק בולט בכשלונו, במניפולטיביות שבו, בחיפוש אחרי הצרחות והשאגות. ואני מדגיש – רמת האלימות ו"הפרעות" ביהודים מצד ערביי ישראל כיום דומה לרמת האלימות וה"פרעות" של יהודי ישראל בערבים, ושתיהן לא מגיעות לרמת מאורעות תרפ"ט ובטח לא ל"סופות בנגב" או לפ]רעות פוסט-שואה באותה פולין.
דפנה פלדמן
אריק שלום.
מודה לך על הניתוח העמוק וההתייחסות למבנה ותוכן ברצינות הראויה להן. בעניין סיכום תחושתך בסוף, עלי להסכים איתך. הטקסט בלי ספק אובר דרמטי אל מול המתרחש כעת. יחד עם זאת, השיר נכתב ערב ההתלקחות בערי ישראל ובעזה ואלו תחושות החרדה והבעתה שהיו מנת חלקן של רבים מאזרחי ישראל, מכלל המגזרים (על אף הטקסט ה'מאוד יהודי' שלו). הקונוטציות והרפרנטים שעלו בשיר הינם תוצר של תרבות שדואג לשמר רמצים של פחד, לבל יעז איש לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו.