שחר בגינה / רון גרא

שַׁחַר סוּמֵא
לְפִתְחוֹ רוֹבְצִים חֲתוּלִים,
גַחְלִילֵי סִיגַרְיוֹת מַדְלִיקִים אֶת
הַשֶּׁקֶט.

בּוֹדְדוֹת וּבוֹדְדִים מְהַלְּכִים.
תַּרְנְגוֹלִים מַשְׁמִיעִים קוֹלָם
מְפֵרִים אֶת הַשֶּׁקֶט.
צִפֳּרִים עַל עֵץ פּוֹצְחוֹת בְּשִׁיר.

הָאוֹר טֶרֶם הִתְפַּתָּה לְהָאִיר לִי.

כֶּלֶב נוֹבֵחַ
יוֹנִים טוֹפְחוֹת,
זְבוּבִים עָטִים.
מַמְטֵרוֹת פּוֹעֲלוֹת.

אִישׁ
פָּנָס בְּיָדוֹ
מְהַלֵּךְ לְאִטּוֹ.
עָלֶה שֶׁל סְתָו נוֹשֵׁר עַל מִצְחִי.
מֵסֵב מַבָּטִי.

חוֹשֵׁב עַל הוֹרַי
שֶׁעֲטָפוּנִי כְּיֶלֶד בַּנִּגּוּן שֶׁל
אוֹר
מְנַסֶּה לִשְׁאֹב מֵהֶם מִבְּאֵרוֹת
הַחֶסֶד.

מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.

7 תגובות

רחל בכר

יוני 17, 2021 ב8:12 am הגב

רון תודה על השיר הלירי הנפלא.
דימויים מרתקים וחוט של דכדוך שזור לכל אורכו.
שהיום יאיר את עולמך.

לאה צבי (דובז'ינסקי)

יוני 17, 2021 ב1:10 pm הגב

שיר נפלא ומרגש למרות העצב השזור בתוכו, תיאורים יפים נותנים תמונה השואבת אותי לתוכה. תודה רון.

אריק

יוני 17, 2021 ב2:08 pm הגב

קראתי את השיר היפה הזה. שיר שמנסה ללכוד את הרגע באמצעות זרקור מילולי חד, כמו בסרט מצויר, בהצגת תיאטרון על התופעות בעולם. עולם התופעות הוא מטאפורי וריאליסטי בו זמנית ואפילו מרפרר לביאליק [ בודדות ובודדים.. וגו' – הקיץ גווע, בית שני ].
בתוך העלם הזה ישנו "אני" וישנו העולם החיצוני לדובר. העולם נוגע ב"אני" : התפתה להאיר לי; עלה של סתיו נושר על מצחי /מסב מבטי; הוריי/ שעטפוני; מנסה לשאוב; ממשיל ללכת.
סיום השיר הוא לענ"ד הומאז' ענק לשירו האלמותי של אלתרמן, הפותח את "כוכבים בחוץ: בית שני, שתי שורות מסיימות:
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת ללכת
וכך, מסעו של עובר האורח האלתרמני בעולם הגדול, שמצוייר במשיכות מכחול גדולות ורומנטיות הופך בשיר הזה למסע של מבט ב"דברים הקטנים", וההלך הארכיטיפי הופך לדובר השיר, שתמיד ימשיך ללכת.