שירה

שמך היה מרים וקראו לך מירי / גל דאי

השנה היתה לי הזכות להצטרף לצוות השופטים בתחרות השירה על שם רחל נגב, האוניברסיטה העברית, ירושלים. כשהתחלתי לקרוא את כתב היד של גל דאי חשתי מיד בעוצמתו. הוא אמנם לא זכה בפרס כספי, אך זכה בציון לשבח. לפניכם הנימוקים שכתבתי:
 
בכתב היד ״שמך היה מרים וקראו לך מירי״ הדוברת מקיימת דיאלוג עמוק ומכאיב עם אמה המתה. בדיאלוג זה עולות סוגיות אמיצות העוסקות בחיים, במוות ובקו התפר ביניהם. ההתבוננות במה שאבד ובמה שנשאר היא לעיתים התבוננות משווה בין האם לבת: ״הידיים שלי הן הידיים שלך רק בצבע יותר בהיר״, לעיתים נדמה שהבת היא המשכה של האם והפרידה בניהן עוד לא נעשתה: ״אני מוצפת לגמרי בזהות שלך״.
 
זהו כתב יד שלא חושש לקרוא לדברים בשמם ולתת לנורא מכל משמעות פילוסופית ההופכת אותו למורכב ומרתק.
המגע בגוף המת, דבר שמרתיע רבים, נעשה כאן באופן טבעי וספונטאני. כפות הידיים עולות בתיאורים השונים שוב ושוב ומעניקות את התחושה שהרמת עולל שזה עתה נולד וחיבוק גוף מת הן פעולות דומות. יופיו של כתב היד הזה משאיר את רישומו על הקורא לאורך זמן.
 

ענת קוריאל

גל דאי, בת 26
 
שחקנית בוגרת הסטודיו למשחק ניסן נתיב (2017) והחוג ללימודי התיאטרון והפרפורמנס באוניברסיטה העברית (2021)
נולדה וגדלה בירושלים

לַמֵּתִים

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה
כָּךְ בִּקְלִילוּת רַגְלַיִם
לְדַלֵּג אַחֲרַיִךְ
בְּעִקְבוֹתַיִךְ
אֶל תּוֹךְ הַקֶּבֶר
לִפְתֹּחַ אוֹתוֹ
לְהִכָּנֵס פְּנִימָה
וְלִסְגֹּר מֵעָלַי
מֵעָלֵינוּ.
 
*
 
נִשְׁאֲרוּ לִי מִמֵּךְ
תְּמוּנוֹת
אֲבָל יוֹתֵר מֵהַתְּמוּנוֹת נִשְׁאֲרוּ
לִי מִמֵּךְ
מִלִּים
הַרְבֵּה מִלִּים
מִלִּים שֶׁאָמַרְתְּ
אוֹ כָּתַבְתְּ
מִלִּים בְּעַרְבִית
שֶׁלִּמַּדְתְּ אוֹתִי
מִלִּים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לִי מִמֵּךְ
מִלִּים, אוֹתִיּוֹת הִשְׁאַרְתְּ לִי
בְּלֶכְתֵּךְ
אֲנִי רוֹצָה לְהָבִין
אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁהִשְׁאַרְתְּ
אַחֲרַיִךְ
אֶת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים
אֶת כָּל הַמִּבְחָנִים
שֶׁבָּדַקְתְּ
אֲנִי רוֹצָה לְהָבִין
אֶת כָּל הַדְּבָרִים
שֶׁהִשְׁאַרְתְּ אַחֲרַיִךְ
אֶת כָּל הַסְּפָרִים
שֶׁקָּרָאת אֲנִי רוֹצָה
לִבְלֹעַ אֲנִי רוֹצָה
אֶת כָּל הָרֹאשׁ
שֶׁלָּךְ
כִּי לֹא סִיַּמְתְּ
לְחַנֵּךְ אוֹתִי
עֲדַיִן לֹא הִסְבַּרְתְּ
לִי אֵיךְ
מַחְזִיקִים תִּינוֹק.
 
*
 
לִפְעָמִים אֲנִי רוֹאָה
אוֹתָךְ שִׁלְדִּית
וּגְרוּמָה
מַבִּיטָה בִּי
בְּעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת
מֵהַפִּנָּה וַאֲנִי
מִתְגַּעְגַּעַת וַאֲנִי
מַשְׁאִירָה אוֹתָךְ שָׁם
הֵיכָן שֶׁהַמָּוֶת
 
*
 
הַיָּדַיִם שֶׁלִּי הֵן הַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ
רַק בְּצֶבַע יוֹתֵר בָּהִיר
פַּעַם הָיִית מַחְזִיקָה אוֹתָן
וּמִסְתַּכֶּלֶת בָּהֶן וְאוֹמֶרֶת
הַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ עֲדִינוֹת
הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ אֲרֻכּוֹת
כְּמוֹ שֶׁל פְּסַנְתְּרָנִית
וּפַעַם כְּשֶׁמָּרַחְתִּי אֶת רֹאשֵׁךְ
עוֹד רֶגַע נִרְדַּמְתְּ וְאָמַרְתְּ
בְּקוֹל רָפוּי וּמִתְעַנֵּג
שֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בָּךְ בְּכָזֹאת
עֲדִינוּת
כָּךְ אָמַרְתְּ בְּעֹנֶג וּבְשִׁבְרוֹן לֵב
גַּם אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתְּ
הֵרַמְתִּי אֶת רֹאשֵׁךְ בַּעֲדִינוּת
מֵעַל לַכַּר
וְהִנַּחְתִּי אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה עַל
הַמִּטָּה
כְּשֶׁעָטְפוּ אוֹתָךְ
יָדַיִם אֲחֵרוֹת
יְדֵי נָשִׁים
 
*
 
אִלּוּ סִפַּרְתִּי לָךְ
כַּמָּה נַעֲלַיִם קָנִיתִי
כְּדֵי לְטַשְׁטֵשׁ אֶת
עִקְבוֹתַיִךְ
בְּוַדַּאי הָיִית כּוֹעֶסֶת
עָלַי וְנוֹזֶפֶת בִּי
שֶׁזֶּה בִּזְבּוּז
וְשֶׁאֲנִי מְפֻנֶּקֶת.
 
*
 
אֲנִי מוּצֶפֶת לְגַמְרֵי
בַּזֶּהוּת שֶׁלָּךְ
בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן
הִיא בְּכָל מָקוֹם
וּבְכָל הַגּוּף
שֶׁלִּי הִיא זוֹלֶגֶת
מִמֶּנִּי הַחוּצָה
וּמְבַקֶּשֶׁת שֶׁאֶזְכֹּר
אוֹתָךְ
טוֹב יוֹתֵר
 
*
 
לָאַחֲרוֹנָה זוֹ רַק
אֲנִי לְבַד
מִשְׁתַּגַּעַת
בְּתוֹךְ עַצְמִי
וְאַתְּ גַּם
רוּחַ רְפָאִים
סִילוּאֶטה שֶׁל
דְּמוּתֵךְ
מְלַוָּה אוֹתִי
בַּשִּׁגָּעוֹן שֶׁל
זֶהוּתִי
 
*
 
אֵיפֹה הַמִּלִּים
שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת
בְּיוֹם שַׁבָּת כְּדֵי
שֶׁיַּעֲבֹר כְּבָר הַזְּמַן
עַד שֶׁתֵּצֵא
הַשַּׁבָּת
תֵּצֵא הַנְּשָׁמָה
 
*
 
הַתִּסְכּוּל
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מְנַסָּה לְהָבִין
מִשְׁפָּט בַּעֲרָבִית
וַהֲרֵי כָּל הַיֶּדַע
קָבוּר אִתָּךְ
אֵיזֶה בִּזְבּוּז
 
*
 
חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ
בְּוִיקִיפֶּדְיָה
מָצָאתִי אֶת הַמִּיתוֹס שֶׁלָּךְ
מִרְיָם
 
*
 
אֲנִי זוֹכֶרֶת
כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה
אֵיךְ בַּתּוֹר לַגְּלִידָה בַּקַּנְיוֹן
עָזַרְתְּ לְאִשָּׁה עֲרָבִיָּה
וְהֶחְזַקְתְּ אֶת תִּינוֹקָהּ
כְּדֵי שֶׁהִיא תּוּכַל לְשַׁלֵּם.
אַתְּ הָיִית אֵם וְאִשָּׁה
שֶׁרָאֲתָה אֵם וְאִשָּׁה אַחֶרֶת.
הַפְּלִיאָה וְהַהִתְפַּתְּחוּת שֶׁלִּי
בָּרֶגַע שֶׁרָאִיתִי אֶת יָדַיִךְ
עוֹטְפוֹת תִּינוֹק עֲרָבִי
בְּאַהֲבָה
 
*
 
אֲנִי תּוֹהָה אֵיךְ הַסַּרְטָן שֶׁלָּךְ נִרְאֶה
וְהַאִם עַכְשָׁו בַּקֶּבֶר הוּא מְגַלֶּה אֶת עַצְמוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאַתְּ נִרְקֶבֶת
וְלֹא מִתְחַבֵּא
כְּמוֹ הַפַּחְדָן הַמִּזְדַּיֵּן שֶׁהוּא הָיָה בַּחַיִּים
 
*
 
אֵיךְ הֵרַמְתְּ אֶת יָדַיִךְ
כְּשֶׁשָּׁכַבְתְּ בַּמִּטָּה
וְאָמַרְתְּ
"חַי, בּוֹא, חַי"
 
*
 
מְאֹד מְעַנְיֵן אוֹתִי לָדַעַת
מַה נִּשְׁאָר מִמֵּךְ
בְּאֵיזֶה שָׁלָב שֶׁל רִקָּבוֹן
אֵיךְ אַתְּ נִרְאֵית עַכְשָׁו
מִתַּחַת לָאֶבֶן בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה
אִם בִּכְלָל
 
*
 
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
גַּל דֵּאִי עָשְׂתָה פִּיפִּי
זֶה לְפִי הַנֻּסָּח שֶׁלָּךְ
אִמָּא
 
*
 
אֲנָשִׁים אוֹהֲבִים לְדַבֵּר
עַל הַחַיִּים שֶׁאַחֲרֵי הַמָּוֶת
לָמָּה הֵם לֹא מְדַבְּרִים
עַל הַמָּוֶת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַיִּים
עַל הַנּוֹכְחוּת שֶׁל הַנִּפְקָד
בְּחַיֵּיהֶם שֶׁל אֵלֶּה
שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אַחֲרָיו
עַל רוּחוֹת הָרְפָאִים
שֶׁמְּלַוּוֹת אוֹתָנוּ כָּאן
וּמְשַׁגְּעוֹת אוֹתָנוּ
אֵיךְ יִתָּכֵן
שֶׁהֱיִיתֶן
בָּשָׂר וָדָם
וְכָעֵת אַתֶּן
לֹא כְּלוּם
אֲפִלּוּ הָרִקָּבוֹן שֶׁלָּכֶן
לֹא נִתָּן לִרְאוֹתוֹ
הַמָּוֶת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַיִּים הוּא
נַכְלוּלִי הוּא
חֲמַקְמַק וְגַם
הוּא נוֹכֵחַ בְּכָל מָקוֹם
בְּכָל זְמַן
אֵיךְ יִתָּכֵן
שֶׁהָיִית כָּל כָּךְ גְּבוֹהָה
עִם קוֹל כָּזֶה חָזָק
אֵיךְ יִתָּכֵן
שֶׁכָּתַבְתְּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִלִּים בַּעֲרָבִית
עַל כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לוּחוֹת בְּכִתּוֹת
וְעַכְשָׁו אַתְּ לֹא
לְאָן הָלַךְ
כָּל הַיֶּדַע שֶׁלָּךְ
עַל כָּל הַדִּקְדּוּק בַּעֲרָבִית
לְאָן הוּא הָלַךְ
אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת
שֶׁהַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ עָשׂוּ
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה וְעַכְשָׁו
הֵן לֹא בִּכְלָל
לָמָּה אֲנָשִׁים עֲסוּקִים
בַּחַיִּים שֶׁאַחֲרֵי הַמָּוֶת
וַהֲרֵי הַמָּוֶת הוּא כָּאן
בֵּינֵינוּ
פֹּה
בְּתוֹךְ הַחַיִּים.
אִמָּא,
נִשְׁמָתֵךְ
צְרוּרָה
בִּצְרוֹר
חַיַּי.
 
*
 
צָרִיךְ שֶׁבַּשָּׂפָה
יִהְיֶה זְמַן מֻבְנֶה
לְדִבּוּר עַל הַמֵּת.
Present- Forever
אוֹ Ever- Present
הוֹוֶה- נִצְחִי
בִּמְקוֹם לְהַגִּיד
"לְאִמָּא שֶׁלִּי קוֹרְאִים מִירִי, כְּלוֹמַר, קָרְאוּ לָהּ מִירִי, כְּלוֹמַר, הִיא אֵינֶנָּה אֲבָל כְּשֶׁהִיא הָיְתָה בַּחַיִּים זֶה הָיָה הַשֵּׁם שֶׁלָּהּ, אֲבָל הִיא עֲדַיִן אִמָּא שֶׁלִּי, כְּלוֹמַר עֲדַיִן יֵשׁ לָהּ שֵׁם אֲבָל לֹא קוֹרְאִים לָהּ, כְּלוֹמַר, אֲנִי קוֹרֵאת לָהּ, לִפְעָמִים, אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִיא לֹא תַּעֲנֶה"
בִּמְקוֹם כָּל זֶה
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בַּשָּׂפָה
זְמַן מֻבְנֶה
לְדִבּוּר עַל הַמֵּת.
 
*
 
זַ"ל זֶה לֹא
זַ"ל זֶה לֹא מַסְפִּיק
זַ"ל זֶה מְזַלְזֵל
בִּמְקוֹם לָתֵת תְּשׂוּמַת לֵב
אֲנַחְנוּ מְסַכְּמִים אָדָם
בִּשְׁתֵּי מִלִּים
מְקֻצָּרוֹת
בְּגֵרְשַׁיִם.
 
*
 
מִן הַמּוֹרָדוֹת
מְיַלְּלִים הַתַּנִּים
וַאֲנִי מַקְשִׁיבָה לָהֶם בַּחֲלוּק בַּיִת שָׁחֹר
אֲנִי כְּמוֹ עָרִיצָה
מִשְׁתַּלֶּטֶת עַל שְׁטָחִים וְגָרָה גָּבוֹהַּ
שׁוֹמַעַת אֶת קוֹלוֹתֵיהֶם עוֹלִים מַעְלָה אֵלַי
מִתְעַלֶּמֶת
וּכְשֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת
אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּיִלְלוֹת נִשְׁמָתִי
עַל אֵם שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד
אֶלָּא עָמֹק עָמֹק
מִתַּחַת לַתַּנִּים
בָּאֲדָמָה
 
וְאֵיךְ זֶה
שֶׁכְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל מַטָּה אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה
אָנוּ נוֹשְׂאִים רָאשֵׁינוּ מַעְלָה
וּמְיַלְּלִים בְּהַשְׁלָמָה
וְאִלּוּ מַטָּה מַשְׁפִּילִים רָאשֵׁינוּ בְּנִדְנוּד הָרֹאשׁ לְסֵרוּב
בִּמְקוֹם לְיַלֵּל מַטָּה וּלְבַקְּשׁוֹ
שֶׁיָּשׁוּב
 
*
 
לָמוּת בְּיוֹם שַׁבָּת
לָמוּת בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁהוּא גַּם
תִּשְׁעָה בְּאָב
זֶה הָיָה
הָאִמְ־אִמָּא
שֶׁל הַמֶּרֶד שֶׁלָּךְ
בָּחַרְתְּ לָךְ יוֹם, אִמָּא
 
כִּמְעַט הָיִיתִי אוֹמֶרֶת
אֲנִי גֵּאָה בָּךְ
אֲבָל לֹא יָפֶה
אֲנָשִׁים לֹא יָבִינוּ
וְאַתְּ הָיִית קוֹרֵאת לִי
פּוֹשַׁעַת
וּמְחַיֶּכֶת בְּחֻמְרָה
 
*
 
אֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת לוֹמַר
נִפְטְרָה
הִיא לֹא נִפְטְרָה מֵהָעוֹלָם
וְהָלְכָה לְמָקוֹם טוֹב יוֹתֵר
הִיא פָּשׁוּט מֵתָה
וְזֶה הָיָה הֶפְסֵד
שֶׁלָּהּ, שֶׁלָּנוּ
אִם הִיא נִפְטְרָה
זֶה הָיָה מִיִּסּוּרֶיהָ
שֶׁהִגִּיעוּ לִקְרַאת הַסּוֹף אֲבָל
הִיא לֹא נִפְטְרָה מֵהַחַיִּים
הִיא הִפְסִידָה
וַאֲנַחְנוּ הִפְסַדְנוּ
וְהָעוֹלָם הִפְסִיד אוֹתָהּ
כִּי הִיא מֵתָה
וְזֶה לֹא הָיָה יָפֶה
וְגַם לֹא עָדִין
זֶה הָיָה מָוֶת
פָּשׁוּט כָּךְ.
 
*
 
הַחֻצְפָּה
כְּשֶׁאַתָּה, אָדוֹן רַב,
מַר פַּטְרִיאַרְכִיָּה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ
אוֹמֵר שֶׁאוּלַי יוֹם אֶחָד
נִזְכֶּה לִרְאוֹתָהּ שׁוּב
בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים
הַחֻצְפָּה
בָּאֲמִירָה הַזֹּאת
אֵיךְ בָּקַע מִגְּרוֹנִי
צְחוֹק צַוְחָנִי שֶׁל בּוּז
בּוּז
בּוּז בּוּז
בּוּז
הַחֻצְפָּה.
עוֹד רֶגַע וְאָמַרְתִּי לְךָ
לְהִתְנַצֵּל בְּפָנֶיהָ
בְּפָנַי בִּפְנֵי הָעוֹלָם בִּפְנֵי
הָאָקָדֶמְיָה בִּפְנֵי
כָּל תִּקְווֹת הַשָּׁוְא
שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת
אֲבָל
אִמָּא שֶׁלִּי (הַמֵּתָה. מֵאָה אָחוּז. לֹא תַּחֲזֹר. רָאִיתִי)
לֹא חִנְּכָה אוֹתִי כָּךְ
חֲבָל
 
*
 
פִּתְאֹם הָיָה לִי נוֹרָא חָשׁוּב
לְהִזָּכֵר בְּמִסְפַּר תְּעוּדַת הַזֶּהוּת שֶׁלָּךְ
הֲרֵי עַד לֹא מִזְּמַן זָכַרְתִּי אוֹתוֹ עַל פֶּה
הָיִיתִי כּוֹתֶבֶת לָךְ אוֹתוֹ
עַל גַּבֵּי בְּחִינוֹת בַּגְרוּת רַבּוֹת
שֶׁבָּדַקְתְּ
וְגַם בְּעִקְבוֹת כָּל הַבְּדִיקוֹת
שֶׁעָשׂוּ לָךְ בְּגוּפֵךְ כְּשֶׁחָלִית
פִּתְאֹם הַמִּסְפָּרִים שֶׁלָּךְ לֹא רֵלֵוַנְטִיִּים
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר קִבֵּל אֶת הַמִּסְפָּר שֶׁלָּךְ?
מְעַנְיֵן מִי
לְאָן הוֹלְכִים כָּל הַמִּסְפָּרִים שֶׁל הַמֵּתִים
נִכְנָסִים לְמַעְגַּל מִחְזוּר
נִתָּנִים לַאֲנָשִׁים חֲדָשִׁים
שֶׁאַךְ נוֹלְדוּ.
בִּירוֹקְרַטְיָה שֶׁל גִּלְגּוּל נְשָׁמוֹת
 
*
 
כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת מֵרַב הַנְּקֻדּוֹת
יֵשׁ לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלָה עַל כָּל חֲלָקֶיהָ
בְּפֵרוּט וּבְדִיּוּק רַבִּים
כְּכָל הָאֶפְשָׁר.
שְׁאֵלָה:
מָהֵם שְׁלַבֵּי רִקְבוֹן הַגּוּפָה
שֶׁנִּקְבְּרָה בִּקְבוּרָה יְהוּדִית וּבַמֶּה הֵם שׁוֹנִים
מִשְׁלַבֵּי רִקְבוֹן הַגּוּפָה שֶׁנִּקְבְּרָה
בִּקְבוּרָה נוֹצְרִית?
תְּשׁוּבָה:
 
*
 
לוּ תָּלִינוּ
אֶת כָּל הַמֵּתִים
בִּמְקוֹם לִקְבֹּר אוֹתָם בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה
הָיוּ מִתְנַדְנְדִים מֵעַל רָאשֵׁינוּ
מַזְכִּירִים לָנוּ
מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי
מ מ נ ט ו מ ו ר י
 
*
 
"מָחָר" זֶה מֻשָּׂג נָדִיב
אוּלַי תָּמוּת/י כְּבָר הַיּוֹם
אוּלַי בְּעוֹד שָׁעָה
אוּלַי אֶת הַשּׁוּרָה הַזֹּאת
כְּבָר לֹא הִסְפַּקְת לִקְרֹא
זַ"ל.
 
*
 
אֵיךְ הָיִינוּ שָׁרוֹת
אִנְתִּי אֻמִּי
אַהָא אַהָא
אִנְתִּי בִּנְתִּי
צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל שֶׁל אֵם וּבִתָּהּ
 
*
 
"אִמָּא,"
אָמַרְתִּי לָךְ
"זֶה לֹא בְּסֵדֶר שֶׁבְּשִׁעוּרֵי עֲרָבִית
מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ רַק
מִלִּים שֶׁל מִלְחָמָה
אֲנִי לְמָשָׁל לֹא יוֹדַעַת
מִלִּים בְּסִיסִיּוֹת כְּמוֹ
כּוֹכָב, אוֹ פֶּרַח."
אַתְּ עָנִית לִי
"לֹא נָכוֹן, אַתְּ לוֹמֶדֶת גַּם
סוּרוֹת מֵהַקֻּרְאָן
וְסִפּוּרִים קְלָסִיִּים
וְחוּץ מִזֶּה
אַתְּ יְכוֹלָה לִפְתֹּחַ מִלּוֹן
וְכוֹכָב בַּעֲרָבִית
זֶה כַּוְכַּבּ."
נִצַּחְתְּ אִמָּא
 
*
 
בְּשִׁעוּר רוּסִית לְמַתְחִילִים
הִצַּגְתִּי אוֹתָךְ
בִּזְמַן הוֹוֶה כִּי
לֹא לִמְּדוּ אוֹתָנוּ
זְמַן עָבָר
אוֹ אֶת הַמִּלָּה
"מֵת/ה"
 
*
 
אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה
כְּאִלּוּ שֶׁגָּדְעוּ מִמֶּנִּי אֵיבָר
אֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ אוֹתוֹ
אֵיבָר גָּדוּעַ מִגּוּף
אַתְּ הָיִית הַגּוּף
אֲנִי הָאֵיבָר
שְׁאֵרִית.
 
*
 
אֵיךְ מְגַשְּׁרִים עַל הַפַּעַר
שֶׁל נַעֲלַיִם שֶׁל אָדָם
שֶׁאֵינֶנּוּ
אָדָם שֶׁהָלַךְ
וְהִשְׁאִיר אֶת נַעֲלָיו
לְכִי תִּכָּנְסִי עַכְשָׁו לְנַעֲלָיו
לְנַעֲלֶיהָ
 
*
 
עֵינַי הַדּוֹמְעוֹת מֵהַנּוֹטְרְדָאם
מִירִי מִרְיָם מָרִיָּה
אַתְּ הַגְּבֶרֶת שֶׁלָּנוּ
הַנּוֹטְרה דָאם
אֵיךְ הִתְפָּרַקְתְּ
לְמוּל עֵינַי
אֵיךְ קָמַלְתְּ
אֵיךְ הִתְרַסַּקְתְּ
שָׁקַעְתְּ
כָּל תִּפְאַרְתֵּךְ
חֲלָקִים־חֲלָקִים
תְּחִלָּה הַשֵּׂעָר
אַחַר כָּךְ
הָרָזוֹן
אַחַר כָּךְ הַהֲלִיכָה
וְאָז הָעוֹר בִּפְרִיחוֹת
וְאָז הַחֵשֶׁק לַחַיִּים
וְאָז הַחֵשֶׁק לְאֹכֶל
וְאָז הַחֵשֶׁק לְדַבֵּר
וְאָז הַדִּבּוּר
וְאָז הַנְּשִׁימָה
עַד שֶׁנָדַמְתְּ
עַד שֶׁנָדַמְתְּ
 
*
 
לִקְרַאת הַסּוֹף
הָיִיתִי לָךְ
אֵם שֶׁהִיא בִּתֵּךְ
קִלַּחְתִּי אוֹתָךְ וְרָאִיתִי
אֶת הַחֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ
אֲנִי לֹא הָיִיתִי מַסְפִּיק
כְּדֵי לָשֵׂאת אֶת
הַחֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ
אֲנִי רָצִיתִי לְהָרִים אוֹתָךְ
בַּחֲזָרָה לַגֹּבַהּ שֶׁל קוֹמָתֵךְ אֲבָל אַתְּ
בְּכֹבֶד גּוּפֵךְ
נָפַלְתְּ
וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי
שֶׁזֶּה הַסּוֹף
 
*
 
בְּבֵית הַחוֹלִים
הָיִיתִי מַשְׁמִיעָה לָךְ שִׁירִים
בְּצָרְפָתִית
אַתְּ הָיִית מַטָּה אֹזֶן בִּשְׁקִיקָה
יוֹצֵאת מֵעַצְמֵךְ לְפֶתַע
נֶאֱחֶזֶת בַּשִּׁיר בִּמְקוֹם
בִּכְאֵבֵי הַתֹּפֶת שֶׁלָּךְ
וְהָיָה נִדְמֶה
שֶׁשְּׁרִירַיִךְ מַרְפִּים
אַט־אַט
מוּזִיקָה הִיא קֶסֶם
רַעַד מְעַרְסֵל
יֶדַע שֶׁזּוֹרֵם בְּכָל הַתְּחוּמִים
מְשַׁכֵּךְ כְּאֵבִים
מְשַׁמֵּר זִכְרוֹנוֹת
זִכּוּךְ
רִשּׁוּם הַדְּבָרִים הָעֲדִינִים
 
*
 
שְׁלֹשׁ אַחְיוֹת הַגּוֹרָל
עָמְדוּ מְחֻבָּקוֹת מֵעַל מִטַּת
אִמָּן הַגּוֹסֶסֶת
בְּשָׁעָה שֶׁנִּגֵּן הַסִּיטָר
טָוָה אֶת הַחוּטִים
שֶׁל הָרֶגַע הַהוּא
דַּקִּים דַּקִּים
הֵן הִבִּיטוּ בְּאִמָּן
הַקְּמֵלָה
וּבָכוּ
 
*
 
אֲנִי כָּל הַזְּמַן
מַעֲלָה אוֹתָךְ בָּאוֹב
כְּדֵי לְהִתְוַכֵּחַ אִתָּךְ
עַל הַהַחְלָטוֹת שֶׁלִּי
כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לִי קוֹנְטְרָה
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּמִי לִמְרֹד
כְּדֵי לִתְחֹם אֶת הַגְּבוּלוֹת
כְּדֵי לְהַחֲזִיר אֶת הַמַּצְפֵּן
כְּדֵי לָתֵת הַגְדָּרָה וְשֵׁם

ניקוד: יאיר בן־חור

8 תגובות

  • רחל בכר

    ואוו אחד גדול.
    כתיבה נהדרת מעמקי העומקים של התובנה על החיים וחדלונם, ברגישות מהפנטת ובאהבה מזוקקת.

  • איתן קלינסקי

    מצאתי את עצמי חוזר וקורא את השיר פעם שנייה, פעפ שלישית ופעם ….

  • אריק

    לצערי, הפואמה הזו, או מחזור השירים הזה, ארוך כלכך, שלא יכלתי לקוראו בפעם אחת. בשלב מסוים הטקסט "גירש" אותי החוצה ממנו והפך לג'יבריש מלא מבחינתי.
    אז החלטתי לנקוט בדרך אחרת. קראתי עד הנקודה בה הטקסט לא שיתף אתי פעולה. נחתי חצי שעה, והמשכתי לקרוא הלאה. היו 3 תחנות קריאה או תחנות הפסקה.
    לפעמים יש בעודף, בהעמסה בלתי פוסקת של תכנים, צורות, רגשות יתרון רב ולפעמים זה כל כך מוגזם עד שהכל נרדד, משוטח ומאבד כוחו.
    היסודות המניפולטיביים" [ וזה בסדר גמור, כי המניפולציה היא שם המשחק באמנות השירה] מבחינתי מוגזמים. פעם אחר פעם ועוד פעם, שלא נשכח – האם חולת הסרטן, המוות, האבל – אינני שופט על אף המשפט השיפוטי שנשמע "עצבני", אבל ברור לי מדוע הטקסט זרק אותי ממנו.

    • איתן קלינסקי

      לאריק שלום

      אריק, אני רוחש כבוד לביקורות שלך. הפעם נישאר חלוקים בדעותינו. כשאני קראתי את שירו של חיים נחמן ביאליק "בעיר ההריגה" , עשיתי אתנחתות לא מעטות. האתנחתות סייעו לי לחזור, לחזור ולחזור אל שיר אהוב שכבש והסעיר אותי עשרות רבות של פעמים במהלך השנים. כך גם כשקראתי את שירו "המתמיד" . במקרה הנדון, מצאתי עצמי עושה אתנחתות לא מעטות, אבל לא מתוך תחושה של "עודף, העמסה בלתי פוסקת. של תכנים …". האתנחתות סייעו לחזור ולהנות משיר שדיבר אלי וכבש אותי.

      • אריק

        תודה לך על ההערה ואני שמח שאנחנו חלוקים, כך יוצאת המשוררת וגם השיר זוכה למבט רחב ופנורמי יותר.
        לדעתי ורק לדעתי, יש הבדל עצום בסוגי הטקסטים שאתה מצביע עליהם ובסוג הטקסט הזה. אני חייב לומר לך, בעיר ההריגה קראתי ללא הפסקה, אבל למעט הבריכה, רב הפואמות הגדולות של ביאליק שעממוני עד מוות. אני מעדיף לזכור מהן קטעים ספציפיים, תשאל על הפואמה הגדולה, לא אזכור, אצטרך לחזור למקור.
        אבל, הטקסטים של ביאליק לא "גירשו" אותי מהטקסט.
        וכאן מבחינתי נעוץ ההבדל המשמעותי ביותר. אומברטו אקו הסביר פעם את מושג ה"שעמום" בטקסט כ"צופן" בלתי מפוענח על ידי הקורא, אני קורא לטקסט שמגרש אותי: בלתי מפוענח או עמוס כלכך, – כמו אמנות הבארוק והרוקוקו – שנדרשת "מנוחה" – אתנחתא, כדבריך.
        הפואמה הזו לא משעממת, אבל מבחינתי לפחות, היא חייבת ב"פוסטפרודקשן" ממשי [ עריכה קוראים לזה בשפת עיצוב הבגדים.

  • יובל

    מחזור עדין ויפה. השירים מצליחים להעביר דיוקן של האם, במינימליזם שהוא האמצעי האמנותי העיקרי,
    ודורש דיוק, שישנו כאן. בישירות של טון הדוברת יש כוח, גם אם פה ושם השפה הדיבורית נותרת יותר דיבור ופחות שיר,
    על פי רוב זה לא המצב. מזכיר קצת את "עם מות" של אורי ברנשטיין. ויש גם התרסה וכעס נוגעים ללב:
    הַמָּוֶת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַיִּים הוּא
    נַכְלוּלִי הוּא
    חֲמַקְמַק וְגַם
    הוּא נוֹכֵחַ בְּכָל מָקוֹם
    בְּכָל זְמַן

  • איתן קלינסקי

    אני מביע את צערי, שלא הופיעו שיירים חדשים בשבועיים האחרונים.

השאר תגובה