יהורם,
השיר עוכר שלווה. שעון נד נד, זרוק, ולמרות מצבו לא מפסיק לתקתק. הבית השני אף הוא מכניס דאגה ומתח. אם השעון מטאפואי הרי שיש בו מרכיב של זמן בחיי הילדים ההורים המשפחה ואולי של כולנו
תודה
שיר ילדים חמוד. ברור שהוא מכיל שתי תודעות בו זמניות: ילד/מבוגר. שתי תודעות שמרחק הזמן ביניהן יוצר אירוניה, וכך השיר, לכאורה, פונה לשני קהלים: ילדים ומבוגרים.
שעון נד נד? בחיים לא שמעתי על שעון כזה, אבל שעונים שעל לוחית השעות מצויירות דמויות כמו "מיקי מאוס" אני מכיר, ואני זוכר גם איזה סרט קולנוע, שהשעון הזה הוא סמל מובהק של הגיבור, שהיעדרו/גניבתו מצביע על ליקוי בו.
מבחינה ז'אנרית יש כאן מעין "אידיליה" בזעיר אנפין, שנשברת כבר במילה "זרוק", שמניחה כוונה כלשהי מאחוריה, ולא בהכרח חיובית – אך ילד בהיותו ילד מוקסם. הבית השני ממשיך לפרק את סמל הילדות החמוד הזה באמצעות "הורים" אותו אלטר אגו [סופר אגו], הצנזור הפרוידי, ה"פולניות" הרואה סכנה בכל דבר: גנוב או ממולכד.
או
מה בין תמימות הילד לבין הריאליזם הקודר של הוריו?
איך נשדדת ההנאה מ"גן העדן" של הבורות בתהליכי סוציאליזציה וחינוך מבוססי פחד, חשד ואולי גם נסיון חיים.
השיר המקסים מערסל אותנו בתקתוק מוכר מילדות.
רמיזה לשיר של ביאליק "נד – נד" מול תקתוק ממולכד שעלול יסתיים באסון.
כשמחוגי הזמן נעצרים, זכרונות הילדות שלנו מטלטלים אותנו ואנו תמיד חושבים, כמה מהר הזמן עבר…
הדממה "בין דפיקה לדפיקה" (אלתרמן) היא זיכרונות הילדות שאנו אוספים עם השנים,
אך אם התקתוק הממולכד יסתיים סופו באסון.
כך שמוטב לנו,
אולי לקוות שהדקות והזמן גנובים ומתוקים אך שלנו תמיד בתודעה לתמיד.
4 תגובות
רחל בכר
אוי, זה עורר בי מידית את האסוציאציה להפרחת הבלונים מעזה.
שעון מתקתק כפצצה והילדים המצויירים הנשענים על המחוגים, הוא כתפוח אשר פיתה את חוה.
תמי
יהורם,
השיר עוכר שלווה. שעון נד נד, זרוק, ולמרות מצבו לא מפסיק לתקתק. הבית השני אף הוא מכניס דאגה ומתח. אם השעון מטאפואי הרי שיש בו מרכיב של זמן בחיי הילדים ההורים המשפחה ואולי של כולנו
תודה
אריק
שיר ילדים חמוד. ברור שהוא מכיל שתי תודעות בו זמניות: ילד/מבוגר. שתי תודעות שמרחק הזמן ביניהן יוצר אירוניה, וכך השיר, לכאורה, פונה לשני קהלים: ילדים ומבוגרים.
שעון נד נד? בחיים לא שמעתי על שעון כזה, אבל שעונים שעל לוחית השעות מצויירות דמויות כמו "מיקי מאוס" אני מכיר, ואני זוכר גם איזה סרט קולנוע, שהשעון הזה הוא סמל מובהק של הגיבור, שהיעדרו/גניבתו מצביע על ליקוי בו.
מבחינה ז'אנרית יש כאן מעין "אידיליה" בזעיר אנפין, שנשברת כבר במילה "זרוק", שמניחה כוונה כלשהי מאחוריה, ולא בהכרח חיובית – אך ילד בהיותו ילד מוקסם. הבית השני ממשיך לפרק את סמל הילדות החמוד הזה באמצעות "הורים" אותו אלטר אגו [סופר אגו], הצנזור הפרוידי, ה"פולניות" הרואה סכנה בכל דבר: גנוב או ממולכד.
או
מה בין תמימות הילד לבין הריאליזם הקודר של הוריו?
איך נשדדת ההנאה מ"גן העדן" של הבורות בתהליכי סוציאליזציה וחינוך מבוססי פחד, חשד ואולי גם נסיון חיים.
אורית
השיר המקסים מערסל אותנו בתקתוק מוכר מילדות.
רמיזה לשיר של ביאליק "נד – נד" מול תקתוק ממולכד שעלול יסתיים באסון.
כשמחוגי הזמן נעצרים, זכרונות הילדות שלנו מטלטלים אותנו ואנו תמיד חושבים, כמה מהר הזמן עבר…
הדממה "בין דפיקה לדפיקה" (אלתרמן) היא זיכרונות הילדות שאנו אוספים עם השנים,
אך אם התקתוק הממולכד יסתיים סופו באסון.
כך שמוטב לנו,
אולי לקוות שהדקות והזמן גנובים ומתוקים אך שלנו תמיד בתודעה לתמיד.