שירה

בעיתון היומי / תמי קויפמן

כַּתָּבָה מַרְעִישָׁה.

"מַדְּעָנִים מְשַׁעֲרִים כִּי בַּמַּכְתְּשִׁים הַקְּפוּאִים שֶׁל הַיָּרֵחַ

(שֶׁנִּמְצָאִים בְּצֵל תְּמִידִי),

נִלְכָּדוֹת מוֹלֶקוּלוֹת מַיִם וּמִצְטַבְּרוֹת.

הָאֶתְגָּר יִהְיֶה, אִם הַמַּיִם הָאֵלּוּ יִהְיוּ זְמִינִים לְשִׁמּוּשׁ בְּנֵי הָאָדָם מֵאַחַר וְחִלּוּצָם מִמַּכְתְּשֵׁי הַיָּרֵחַ עָלוּל לִהְיוֹת מֻרְכָּב."

אֲנִי מְנַסָּה לִלְכֹּד אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּינִי

לְבֵין מוֹלֶקוּלוֹת הַקֶּרַח בַּקְּטָבִים שֶׁל הַיָּרֵחַ.

בִּשְׁלַב זֶה, טֶמְפֶּרָטוּרַת הַמַּיִם פָּחוֹת מַעֲסִיקָה אוֹתִי

אֲבָל אֲנִי מַתְחִילָה לְחַשֵּׁב אֶת הַמֶּרְחָק

בֵּינִי לְבֵין "הַקְּטָבִים שֶׁל הַיָּרֵחַ".

הָעֵינַיִם שֶׁלִּי צָדוֹת אֶת הַבֶּרֶז בְּמִטְבָּח בֵּיתִי

וְנוֹכְחוּתוֹ מְנִיחָה אֶת דַּעְתִּי.

הָאֶפְשָׁרוּת לְחַלֵּץ מִמֶּנּוּ מַיִם (בְּקַלּוּת, יֵשׁ לוֹמַר)

מַרְגִּיעָה אֶת

זִקְנָתִי

הַוַּדָּאִית

11 תגובות

  • איתן.

    "הָעֵינַיִם שֶׁלִּי צָדוֹת אֶת הַבֶּרֶז בְּמֵטְבָּח בֵּיתִי וְנוכְחוּתוֹ מְנִיחָה אֶת דַּעֲתִי…" התחברתי לשורות בהן את משתפת אותנו במה שמניח את דעתך בשירך הנפלא.

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    שיר נפלא תמי, הקשר בין הקיים לבין הנשגב הרחוק , לבין המים הקיימים בברז המשקפים את החיים. תודה

  • רחל בכר

    אהבתי את האנלוגיה בין ההשערה לקיום המים בו ידינו אינה משגת לבין המים שבהישג היד.
    החיפוש אחר החדש והבלתי מושג מסעיר, אבל מים כמקור חיים, עדיף שיהיו זמינים וקרובים.

  • אריק

    מה בין לשון הכתבה העיתונאית ללשון השירה. כותרת עיתון נחתכת ונקטעת, ובכך מוגחכת והפומפוזיות שבה נחשפת.
    שני בתיו הפואטיים של השיר הינם המשך תהליך ריסוק ה"היסטריה, הדרמה, ההתרגשות" שבידיעה העיתונאית, גם באמצעות הנמכת המשלב הלשוני ואירוניזציה של משלב הלשון של הכותרת, וגם בהעלאת השאלה – נו.. ומה הקשר אליי?
    סיומו של השיר הוא השלמת "חוסר הרלוונטיות" – הוודאית, כמן זקנת הדוברת וזקנת הירח, חד הם, בוודאות.
    מן הצד השני, כיוון שזה שיר מבודח ואירוני, לא צריך לראות אותו כממש אנטי. אלא יותר כ"שמחת זקנתי".
    אהבתי אותו. הוא מתאים לאופי שלי.

השאר תגובה