בית הספר של החיים / רוזי גולן
בְּכָל בֹּקֶר אֲנִי שׁוֹלַחַת אֶת בְּנוֹתַי אֶל הַתֹּפֶת
וְאוֹמֶרֶת לָהֶן,
תִּסְתַּדְּרוּ.
לֹא מְצַיֶּדֶת אוֹתָן בְּנֶשֶׁק חַם,
וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן,
וּבְכָל זֹאת, בְּכָל בֹּקֶר אֲנִי שׁוֹלַחַת אוֹתָן אֶל הַגֵּיהִנּוֹם.
וְגַם אִם לֹא מַאֲמִינָה, מִתְפַּלֶּלֶת,
שֶׁלִּבָּן לֹא יִקָּרַע לַחֲתִיכוֹת,
שֶׁנַּפְשַׁן לֹא תִּכְהֶה,
שֶׁלֹא תְּנֻקַּב בְּחֹרֵי שִׂנְאַת חִנָּם.
וְהֵן חוֹזְרוֹת.
לֹא מְסַפְּרוֹת.
אַךְ עַל פְּנֵיהֶן רוֹאִים
כִּי נוֹתְרוּ חֲלָלִים
בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל הַחַיִּים.
אִם הָיִיתִי יְכוֹלָה, הָיִיתִי לִפְנֵיהֶן עוֹמֶדֶת,
נוֹתֶנֶת לַכַּדּוּרִים אוֹתִי לְחוֹרֵר
עַד שֶׁיִּגָמֵר.
וּבְכָל זֹאת, בְּכָל בֹּקֶר אֲנִי שׁוֹלַחַת אֶת בְּנוֹתַי אֶל הַתֹּפֶת
וְאוֹמֶרֶת לָהֶן,
תִּסְתַּדְּרוּ.
10 תגובות
רון גרא
בית הספר של החיים, הוא כור היתוך, הוא לא דבר קל, אך יש להתמודד איתו, כדי להיות מחוסנים, הדוברת , דואגת, יודעת שישנה, כדבריה, תופת, ובכל זאת היא שולחת אותן להתמודד, ובליבה, נושאת תפילה.
זהו שיר על החיים. תודה
איילת דן
שיר רגיש ומרטיט. מדבר מגרונה של כל אימא. תודה!
דן אלבו
השיר מבטא ברגישות אמהית יוצאת מן הכלל את הדילמה לגבי מידת החשיפה של ילדינו לטוב והרע, החמלה והאכזריות , החיים והמוות כדי לאפשר ללמות את הממשות על כל מורכבותה וצדדיה.
רחל בכר
חרדתה של כל אם. החיים בחוץ זה כמו לחיות בג'ונגל. גם אם נעטוף אותם בצמר גפן (הייתי עושה זאת לו יכולתי) קיים החשש מחנק.
התמודדות אחת ארוכה מרגע הלידה ועד הסוף המר.
תודה על השיר החודר חדרי בטן.
רוזי
תודה רבה על התגובות.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
כל כך מזדהה עם השיר הכל כך מדויק, שיר נוגע ומרגש ! תודה
איתו
גם כשאני כבר סבא לנינים התחברתי לאומץ הלב של משוררת ושל אמא לתת ביטוי כן למה שהסעיר אותנו שנים רבות
אריק
אין בי חיבה רבה לשירה "אקטואלית" , אפילו פוליטית, כי זה שיר פוליטי לגמרי. אבל יש בשיר הזה יסוד חזק, מעבר לזמן ולמקום, הורים-ילדים, או ליתר דיוק, אמהות-בנות. השיר חף לגמרי, כמעט, מרטוריקה "קישוטית", למעט מסגרת, שבה הדוברת משנה פרט אחד מהפתיחה לסיום, הפסיחה בסיום המשפט הראשון מפתיחת השיר "תפת" בסיום השיר.
עם זאת, יש בחירה במלים במלים אמוטיביות חזקות: תופת, שריון, נשק, חללים, בית ספר של החיים, מה שמעורר הזדהות גבוהה עם הדוברת.
בי התעוררה התנגדות חזקה מאוד.
עמדת המוצא של השיר היא: אין ברירה. כל אמא שולחת כל בת לתופת, נטולת הגנה.
העולם בחוץ [בחוץ איפה? במדרגות הבית, ברחוב, בחיים עצמם, בנישואים, בלידת ילדים], והעולם בפנים – תחת כנפי האם? היכולה אם להגן על ילדתה תחת כנפיה?
הדטרמיניזם השירי הזה מעורר בי התנגדות.
בטרם היות אמא הדוברת היתה הילדה שנמלאה בחללים, האין היא יכולה לעצור את הגלגל?
רוזי
תודה אריק על התגובה. השאלות שאתה מעלה הן חלק מהמאבק הפנימי של הורה, במקרה הזה אימא, הרואה את בנותיה חשופות לכאבי החיים. השיר מבטא חלק מהתחושות הקשות הללו, ובהחלט גם מבקר את המסגרת שאמורה להגן עליהן, אך לא כך הדבר.
אריק
ברור לי לגמרי מהי העמדה של הדוברת בשיר, וגם שלך המשוררת עצמה. ההתיסות שלי היתה אסתטית-ספרותית בעיקרה. לכן הקפדתי לציין את הרטוריקה המסוימת והבחירות המילולית השונות, כולל שבירת מבנה המשפט. עם זאת, השאלות המוסריות עולות מתוך התמטיקה של השיר, ומתוך הבחירה באותם אמצעים רטורטוריים שנבחרו.
אישית אני מפריד בין שתי הפרסונות, כי השיר לטעמי נענה לחוקיות אחרת לגמרי כשהוא אומר "אני" מהחוקיות שלנו כסובייקטים בחיים.
גם ל כהורה אז, וכסב כיום במיוחד, כשאני חושב על הנכדה שלי חוזרת לבד מביה"ס, אני חרד אך אני לא מתקשר לבת שלי [כן הבת :-)] ומציק לה מדי יום.
אבל, השיר, לצערי באמת, הותיר אותי עם שאלות ועם תחושה של דטרמיניזם בלתי הפיך, בחינת – אלה החיים, וכך זה יישאר. אני רק הבאתי אותם לעולם [גבר מוליד, אני יודע, אבל בתפיסת העולם הזוגית של בת זוגי ושלי, ובתפיסת ההורות שלנו, האחריות משותפת לגמרי, לכן מבחינתי שירך הוא גם של אבא/סבא], אבל כלים לא נתתי וכנראה לא אוכל לתת, אותם כלי יסוד, שחייל בטירונות לומד.
זה מעציב אותי ומדכא אותי מאוד.