שני שירים / רונית ליברמנש־ורדי
קארמה
שִׁלְשׁוֹם שָׁתַלְתִּי אֶת סֵפֶר הַשִּׁירִים שֶׁל מָה־שְׁמָהּ
בִּשְׂדֵה הַקּוֹצִים עֶשְׂרִים מֶטְרִים
מֵהַמִּזְבָּלָה
הַמְּאֻלְתֶּרֶת בְּמַסְלוּל
הַהֲלִיכָה הַמְּשֻׁתָּף
שֶׁלָּנוּ. לִפְנוֹת דִּמְדּוּמִים יָצָאתִי
בְּגַפִּי לַהֲלִיכָה מְזֹרֶזֶת וְלֹבֶן
הַכְּרִיכָה שֶׁלֹּא
הוּעַם קִדֵּם אֶת פָּנַי
בְּדִיּוּק
בְּאוֹתָהּ
הַנְּקֻדָּה.
מספרים
45 דַּקּוֹת לְצִדְּךָ שֶׁקָּדְמוּ לָהֶן
33 דַּקּוֹת נְסִיעָה בָּרַכֶּבֶת –
מוֹנִית אֶל הָרַכֶּבֶת
וְעוֹד אַחַת מֵהַתַּחֲנָה אֵלֶיךָ –
כִּוּוּן אֶחָד.
60 וּמַשֶּׁהוּ קִילוֹמֶטְרִים
מַפְרִידִים
בֵּינֵינוּ
וַאֲנִי בּוֹכָה
בִּדְמָעוֹת
פְּנִימִיּוֹת מְנַסָּה
לָצֶקֶת אוֹפְּטִימִיּוּת
כּוֹזֶבֶת, מְפֻטְפֶּטֶת,
לְמִפְגַּשׁ
הַנּוֹכַחַת־נִפְקֶדֶת
שֶׁהִתְקַיֵּם הַיּוֹם.
ניקוד: יאיר בן־חור
7 תגובות
אביחי קמחי
שירה מעניינת וגורמת לקורא להיסחף עם שורות השיר
אריק
שני שירים, שניהם "כניעה" או הבנה מעמיקה של המציאות. הראשון עצוב, במיוחד כי
וְלֹבֶן
הַכְּרִיכָה שֶׁלֹּא
הוּעַם קִדֵּם אֶת פָּנַי
אין הרי כמו לבן לסמל מוות בעברית, טוהר, היעדר שינוי, תנועה.. משהו. וזה הרי תמצית השיר. בתוך המזבלה ישנו ספר שירים, ושם הוא יישאר לבן, לעת עתה. לא נגעו, לא דפדפו – גורל השירה.
השיר השני עורר בי תמיהה בשל שורות אלו:
45 דַּקּוֹת לְצִדְּךָ שֶׁקָּדְמוּ לָהֶן
33 דַּקּוֹת נְסִיעָה בָּרַכֶּבֶת –
מוֹנִית אֶל הָרַכֶּבֶת
וְעוֹד אַחַת מֵהַתַּחֲנָה אֵלֶיךָ –
כִּוּוּן אֶחָד.
לא הסתדר לי מבחינה לוגית. 33 דקות בתוך הרכבה, ואז מונית אל הרכבת, ואח"כ עוד תחנה והכל בכיוון אחד? אם אנסה לשרטט זאת אז: הייתי אתך 45 דקות, אחר כך נסעתי ברכבת 33 דקות, ואז לקחתי מונית לרכבת [אחרי שנסעתי בה? האם תחנת הרכבת השניה דרשה נסיעה במונית?] ואז נשארה רק עוד תחנה אליך, אבל הייתי אתך 45 דקות לפני? והכל בכיוון אחד, כלומר זו לא נסיעה הלוך ושוב. כי הכל מתואר במעין "רוורס" כמו סרט המוקרן אחרונית. כלומר, השיר בעצם פותח בסיומו של אירוע, מה שהופך אותו לבעל תודעת זמן כפולה – עכשיו+אז – תבנית זמן שבונה מעין אירוניה, ששולטת ביסוד הסנטימנטלי החזק, בשיר. עם זאת, הנסיעה במונית נמצאת במקום מוזר בעיצוב מהלכי הזמן אחורה.
גם המציאות הסוריאליסטית הזו, בשיר השני – מספרים- היא מציאות של זיוף מוחלט. לגבי ספר השירים הלבן [ כך מסתיים שירה הידוע של רחל: ספר שירַי], הפרידה ממנו אמיתית, והיותו לבן מצביע על סירובו להתלכלך, לכן אולי הפסיק להיות רלוונטי לגמרי, וסיים חייו במזבלה [ אוקסימורון נפלא וטרגי], בשיר השני הפרידה מתקיימת בתוך המפגש, שכבר התרחש. 45 דקות אתך, במרחק 60 קלומטר. האוקסימורן הוא המפגש המזויף-מפוטפט, הסתירה בין הנסיעה ברכבת אל… שהיא בעצם נסיעה מ.., מרחק 60 קמ'
האם השיר השני הוא תשובה למשוררת בעלת השם, שספרה כלכך מנותק מהחיים שמקומו היחיד הוא במזבלה, כמעין טוויסט אירוני על סיפור נרקיס?
כך או אחרת
שירים יפהפיים.
רון גרא
כפילות בין הדוברת ובין השותלת את הספר, בסמוך למזבלה, רק אז בהליכה, מגלה את לובן כריכתו שלו,שלא הועם, הבוהקת לה פתאום.אולי צער פתאומי לחוסר הערכה לספר שנשתל, ועתה הערכתו עולה עם מותו.השיר השני גדוש אוקסימורונים המביאים התלבטויות לגבי אותו מפגש שדרכו הארוכה מתפתלת אצל הקורא.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שירים מיוחדים , מעוררים הרבה שאלות, מצריכים קריאה נוספת פלוס. תודה
רונית ליברמנש ורדי
תודה לכל המגיבות והמגיבים.
רחל בכר
בשיר הראשון הכותר הוא קארמה, וכי זו הקארמה המיוחלת? מי היא אותה מה שמה? האם הכותבת על הדוברת? הבוחנת בעין אוביקטיבית את יצירתה?
בפעולת השתילה אני רואה מקום לאפשר צמיחה והמזבלה המעשירה את הקרקע יכולה לספק את התנאים האידיאלים , רק 20 מטרים מפרידים בין האופציה להפוך לקוץ כמו בשדה לבין האופציה לפרוח.
הכריכה הלבנה מרמזת על כך שתוכה כברה, שום דבר לא ישחית אותה, בולטת בשטח על מנת להאיר את המקום שהכל בר תיקון ואפשר להשיב את הגלגל לאחור.
אחרי מסע משותף יחד, עדיין קיים הצורך לדאוג לשלומה.
בשיר השני מאמץ גדול ומתיש לפגישה שעולה על שרטון – נוכחת נפקדת.
האם בעיניו או שמא בעיני הדוברת?
שירים נהדרים.
איתן.
מעורר לקריאה נוספת.