אינני רק / תאיר סיבוני
מִזְרָחִי
יָד שְׁלִישִׁית, מְשֻׁמָּשׁ מֵאִישׁ צָבָא
רַק דִּימוֹנַאי לְשֶׁעָבַר
מִפֵּרִיפֵרְיַת אַהֲבָה
רַק
מָסָרְתִּי שֶׁמַּפְרִיד בֵּין חָלָב
וּבָשָׂר, אֵינֶנִּי
רַק מְגַמְגֵּם מִלִּים שְׁבוּרוֹת בִּנְשִׁימָה חֲטוּפָה
הַיֶּלֶד הַבַּיְשָׁן שֶׁהָיִיתִי,
נַעַר מְחֻצְ'קָן לְלֹא שׁוֹבֵר
הַחְלָפָה, הַטַּרְחָן שֶׁהָפַכְתִּי לִהְיוֹת
אֵינֶנִּי רַק מִלִּים שֶׁצָּעַקְתִּי בִּטְרִיקַת דֶּלֶת חַדְרִי
אֵינֶנִּי רַק חֲלוֹמוֹת, חֲרָדוֹת וּכְעָסִים שֶׁכָּתַבְתִּי
(גַּם אֵלּוּ שֶׁהוֹצֵאתִי לָאוֹר)
אֵינֶנִּי רַק מוּזִיקַאי הַמְחַכֶּה לְנֵס
קָפֶה שָׁחֹר מְבַעְבֵּעַ עַל הַגָּז
גּוֹלֵשׁ עַל הַשַּׁיִשׁ כְּמוֹ גְּרָפִיטִי מְסֹרָב
גֵּט, אֵינֶנִּי רַק בַּעַל
כָּל רְכוּשִׁי נִפֵּץ אֶת חֶסְכוֹנוֹת הוֹרַי, אֵינֶנִּי
רַק אַבָּא שֶׁמַּתְמִיד לִנְהֹג נָכוֹן
אֲבָל שׁוֹגֶה פַּעֲמַיִם בְּיוֹם לְפָחוֹת
אֵינֶנִּי רַק רְצִינִי מִדַּי לְגִילִי וּלְמִצְחִי אֲשֶׁר מַרְצִין
מֵרֶגַע לְרֶגַע
מַזְקִין זְקַן פֶּחָם
אֵינֶנִּי רַק
שָׁחֹר כְּמוֹ נְקֻדָּה עַל לֹבֶן צַוָּארְכֶם
רַק תְּהוֹם פְּעוּרָה גּוֹעֶשֶׁת מֵי אַסְלַתְכֶם
שְׁתִיקוֹת שׂוֹרְפוֹת עַל הַלָּשׁוֹן
שִׁירִים גְּנוּזִים
מִלְמוּלֵי קְלָלוֹת בְּאִישׁוֹן
נַעֲלַיִם תְּלוּיוֹת עַל קִלְשׁוֹן
זֶה שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לִרְקֹד
אֵינֶנִּי.
ניקוד: יאיר בן־חור
4 תגובות
אריק
שיר טיפוסי לסגנון הכתיבה של "ערס פואטיקה" כדוגמת רועי חסן או שלומי חתוכה. גם סגנון ה- ספוקן וורד" מאפיין מאוד את קבוצת "ערס פואטיקה". וכן הוא ממשיך בתלם של "ראשוני השירה המזרחית בישראל" כיוסי אלפי, כמירי בן שמחון.
כמו ביאליק, :לא עדת כפירים", פתיחה בשלילה שאומרת בעצם "כן", וכך השיר מנסה להbכיח את כל התמהיל שהוא הדובר השירי' מעין אוטוביאוגרפיה ביקורתית.
השיר פוליטי מובהק, כמו "איך עושים עיראקי" של אלפי, למשל, חלק משיריו של ארז ביטון, "אני המזרחית" של עדי קיסר או "הנערה מהקטמונים" של בן שמחון.. שירים ושירה שצרחה שימו לב אליי! אני כאן! אינני מה שאתם אומרים עליי.
ועל כן, בהיותו שיר פוליטי, שהאישי בו מעורב בסטריאוטיפים השונים של החברה, למשל: "רַק תְּהוֹם פְּעוּרָה גּוֹעֶשֶׁת מֵי אַסְלַתְכֶם" או המשפט הזה, שמתאים יותר למשורר/ת ממוצא אתיופי לכתוב [בכל אופן, שמעון אדף לא שחור!! אז הוא ועוד אחרים מזרחיים שצבעם אינו שחור, למשל ח"כ אמסלם, למשל מירי רגב, אני חושב שיש כאן ניכוס של תרבות אחרת לגמרי ]: "שָׁחֹר כְּמוֹ נְקֻדָּה עַל לֹבֶן צַוָּארְכֶם".
מה שמציל את השיר מהיות רדוד ואין לי מושג מתי נכתב, כך שבהחלט אני יכול להתיחס להיום כתאריך אפשרי לפרק זמן הסטורי הוא הנגיעה האישית מאוד:
"אֵינֶנִּי רַק בַּעַל
כָּל רְכוּשִׁי נִפֵּץ אֶת חֶסְכוֹנוֹת הוֹרַי, אֵינֶנִּי
רַק אַבָּא שֶׁמַּתְמִיד לִנְהֹג נָכוֹן"
או ההתיחסות לזקן המזקין [שמזכיר לי משום מה את רועי חסן בעל הזקן א-לה- א"ד גורדון, או חלוצי עליה 2 ו- 3 ]
לסכום – שיר מעניין מאוד, שטוח, מבוסס חזק על האנאפורה "אינני רק" שהיא גם שם השיר, שמטרתה להראות ש"אני" הרבה מעבר לגשטאלט שאולי נוצר.
דן אלבו
בחברת הגירה כשלנו, תפיסת העצמי של הפרט, ניזונה מיחסי השבטים ששבו לציון, ומדימויים ותיוגים הדדים ודעות קדומות הדדיות שנוצרו במהלך המפגש. ילדי הדור השלישי והרביעי, הגם שנולדו כאן, והם צברים וישראלים בכל מובן אפשרי, לא שוכחים לבוא חשבון עם ה "צפונבונים" בני ובנות המפ"איניקים שדיכאו, פגעו, השפילו, הדירו, (בחר כראות עיניך) את סבותיהם וסבתותיהם. בני ובנות ערי ועיירות המגן שהוקמו על ידי יהודי המרחב המוסלמי לאורך גבולות הצפון, המזרח והדרום, משלומי, מעלות וקריית שמונה בצפון, בית שאן במזרח, ודימונה, ערד ומצפה רמון ואילת בדרום. השיר מבטא את רגע ההתאוששות ונטילת רשות הדיבור וזכות הביטוי. במצבים נפיצים וטעוני כאב ואיבה, מוטב לשיר ולשורר מאשר לגנוב בקבוקי חלב מספי דלתות הבתים ברחביה, כמעשי הפנתרים. אשמח לקרוא שירים נוספים ואחרים של תאיר סיבוני. דן
תאיר סיבוני
היטבת לתאר. תודה על המילים היפות.
איתן.
אהבתי את אשר קראתי. השמש זרחה בדימונה. השיטה פרחה ובאותו הזמן השוחט שחט יותר מדי בשדות החיים , שם כרע תחת נטל מלחמת הקיום רובד חברתי שיש לו זהות. הזהות של הרובד החברצי קיבלה ביטוי בשיר המחאה הנושא את השם "אינני רק". תודה לתאיר סיבוני.