אימא – אלצהיימר, אלצהיימר – אימא / תמרה אור סלילת
ד.
בְּכָל שְׁתֵּי דַּקּוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם
מֵחָדָשׁ. הַגִּבּוֹרִים זֶה עַתָּה
נִפְגְּשׁוּ, פִּתְאֹם הִתְנַשְּׁקוּ, פִּתְאֹם
נִפְרְדוּ. אֵין עָבָר, הוֹוֶה, עָתִיד.
הַכֹּל קוֹרֶה בּוֹ בַּזְּמַן, וּתְקֵפוּתוֹ זְמַנִּית
אַף הִיא. הַכֹּל קַיָּם אוֹ לֹא קַיָּם
בְּאוֹתָהּ מִדָּה. אֲנִי אֲחוֹתָהּ אוֹ בִּתָּהּ.
לַזְּמַן אֵין מַשְׁמָעוּת. הַדַּקּוֹת נִמְתָּחוֹת
לָעַד, הַשָּׁנִים מִתְכַּוְּצוֹת.
זוֹ לֹא תּוֹרַת הַיַּחֲסוּת, זוֹ מְצִיאוּת נִפְרֶדֶת,
מַקְבִּילָה.
ה.
כְּשֶׁאִמָּא מְצַמְצֶמֶת עֵינֶיהָ לְנֹכַח צְדוּדִיתִי
וּמַפְטִירָה בְּקוֹל נִרְגָּן: "הִשְׁמַנְתְּ!"
אֲנִי שְׂמֵחָה שֶׁהִיא מַרְגִּישָׁה טוֹב הַיּוֹם.
כָּל הַחְזָקַת הַיָּדַיִם הַזֹּאת
כְּשֶׁאֲנִי יְשׁוּבָה בַּכֻּרְסָה שֶׁל אַבָּא
וְהַלִּטּוּפִים וְצִקְצוּקֵי הַחִבָּה,
זֶה לֹא טִבְעִי לִי.
כְּתֵפַי עֲדַיִן שְׁחוּחוֹת,
מְצַפּוֹת לַמַּכָּה הַבָּאָה.
ו.
בְּבֹקֶר שַׁבָּת, כְּשֶׁיָּצָאנוּ לַגִּנָּה, הִגִּיעַ חָתוּל
לְהִתְחַכֵּךְ בְּרַגְלָהּ. "מָה הוּא רוֹצֶה מִמֶּנִּי?" הִתְפַּלְּאָה.
"רַק קְצָת תְּשׂוּמַת לֵב, חִבָּה וְאַהֲבָה, מַה שֶּׁכֻּלָּם רוֹצִים,
מַה שֶּׁגַּם אֲנִי רָצִיתִי מִמֵּךְ, אִמִּי, אֲבָל בְּמֶשֶׁךְ 55 שָׁנִים
אַהֲבָתֵךְ הָיְתָה מֻתְנֵית בְּמִלּוּי רְצוֹנֵךְ, וְאִם חָרַגְתִּי מִגְּבוּלוֹת
הָרָצוּי וְהַמֻּתָּר, מַה שֶּׁמְּקֻבָּל, מַה שֶּׁנֻּרְמַל,
הָיִית מְיַסֶּרֶת אוֹתִי בְּעֻקְצֵי מִלִּים אַרְסִיּוֹת, בִּכְוִיּוֹת
הִתְעַלְּמוּת מְכֻוֶּנֶת.
אֲבָל עַכְשָׁו, חַפָּה מִכָּל צִוּוּיֵי חֶבְרָה וְתַרְבּוּת,
בִּתְמִימוּת יַלְדִּית אַתְּ מַעֲנִיקָה אֶת אַהֲבָתֵךְ לְכָל דּוֹרֵשׁ:
לַחֲתוּלֵי הָרְחוֹב, לַסַּחְלָבִים הַפּוֹרְחִים אֶצְלֵךְ מִדֵּי שָׁנָה
וְלִי. אֲנִי גּוֹמַעַת אַהֲבָתֵךְ כְּהֵלֶךְ צָמֵא בַּמִּדְבָּר, וְאַתְּ כְּמַעֲיָן שׁוֹפֵעַ,
לְלֹא תְּנַאי, לְלֹא סְיָג, בִּמְתִיקוּת אֵין קֵץ אַתְּ מְלַטֶּפֶת אֶת יָדִי
וְשׁוֹאֶלֶת בַּחִבָּה: "נוּ… מָתַי תִּתְחַתְּנִי? אַתְּ לֹא רוֹצָה יֶלֶד?"
"הָיִיתִי נְשׂוּאָה אִמָּא," אֲנִי מַזְכִּירָה לָהּ, "וְיֵשׁ לִי יְלָדִים וּנְכָדִים…"
"בֶּאֱמֶת?" הִיא מִתְפַּלֵּאת, "מָתַי הִסְפַּקְתְּ?"
שְׁאֵלָה מְצֻיֶּנֶת, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, אֵיךְ הִסְפַּקְתִּי בְּהֶרֶף הָעַיִן שֶׁחָלַף
מֵאָז הָיִיתִי בַּת עֶשְׂרִים לְהִתְחַתֵּן, לָלֶדֶת שְׁלֹשָׁה יְלָדִים, לְאַבֵּד
אֶחָד מֵהֶם, לְהִתְגָּרֵשׁ, לָמוּת וּלְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ?
"מַדּוּעַ סָגַרְתְּ אֶת הַחַלּוֹן בַּמִּטְבָּח?" אֲנִי שׁוֹאֶלֶת, "הָרֵי הָרוּחַ נְעִימָה כָּל כָּךְ."
"זֶה בִּגְלַל הַחֲתוּלִים," אִמִּי עוֹנָה, "הֵם כָּל הַזְּמַן יוֹשְׁבִים שָׁם וְעוֹשִׂים קוֹלוֹת."
אֵילוּ חֲתוּלִים יוֹשְׁבִים עַל חַלּוֹן הַמִּטְבָּח בְּקוֹמָה שְׁמִינִית? אֲנִי צוֹחֶקֶת בְּלִבִּי,
וּבְקוֹל שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ: "אֵילוּ חֲתוּלִים? אֵלֶּה עִם הַכְּנָפַיִם?"
"כֵּן," הִיא עוֹנָה לִי בְּפַסְקָנוּת, בִּשְׁבִיב חוֹלֵף שֶׁל קוֹלָהּ מִפַּעַם,
"זֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁאָמַרְתִּי."
ניקוד: יאיר בן־חור
10 תגובות
חגית זוהרה מנדרובסקי
שיר חזק מרגש ועוצמתי על מערכת יחסים מורכבת בין בת לאם.ומחלת האלצהיימר פוצעת, מאחה, שזורה ביניהן.בין עבר והווה. נוגע כל כך ללב.תודה לך על השיר המופלא הזה.
ערגה
מלא חמלה
אך גם מרפרר לתמונת אמא של גולדברג
שיר אמיץ ויפה
תודה
איתן.
כמי שפוסע – מְדַדֶּה – במרומי המעלות של העשור התשיעי לְחַיַּי , השלמתי עם כל נגעי הגוף. אך כל יום אני נושא
תפילה, שלא תיפגע המערכת הקוראת ספר, מאזינה למוסיקה ומעלה על הכתב את מחשבותיה. אני מצר על הכאב,
שאת נושאת במפגשיך עִם האם. השיר כבש אותי.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר מרגש ביותר על היחסים המורכבים שאנו חוות עם האמהות, שיר מאוד נוגע וכתוב יפה, מאוד אהבתי !
שושנה ויג
אין ספק שירים יפים שאי אפשר לחלוף על פניהם
מיקי הראל
לוקחת נשימה, ריגשת אותי. בדרך הטבעית העצובה אך מחוייכת בה הצבת מראה לילדים חורגים לאלצהיימר. אני חווה את אמי במחלתה כבר 27 שנים. היא ומחלתה נצחו את הנצח. והייתי נותנת הרבה לו הייתה ממציאה כנפים לחתולים שבאמת ישבו על חלון המטבח שלה. בשלב הזה עוד חייכנו… כתבת נפלא
brachelb
תמרה יקרה, לזמן אין משמעות, אנחנו מערים בו תוכן שעבור אמך כבר אינו רלוונטי.
האלצהיימר, מקרב/ מרחיק מעגלים אין סופיים, המניידים את המחשבה מזמן לזמן.ללא שליטה.
morschneider
השיר שלך נותן כנפיים לחתולים עם קושי בקריאת המציאות.
אהבתי שהוא מתחיל בפרק ד. כדרכה של מחלה, שמגיעה כשמגיעה, וסדרי עולם לא מעניינים אותה – א, ד, 6, W, זה לא משנה, היא פשוט נוחתת.
אהבתי שהכותבת מרשה לעצמה להיזרק בפליאה יחד עם פליאתה הילדית של האם – “מָתַי הִסְפַּקְתְּ?”ולהתמסר לתחושת ה"הֶרֶף הָעַיִן שֶׁחָלַף מֵאָז הָיִיתִי בַּת עֶשְׂרִים".
בכלל יש כאן התמסרות, התיידדות עם המצב הכאוטי הקורא תיגר על הסדר הטוב. לצד אובדן האם המוכרת, מפציעה האם הרכה, הטובה, החפה ממרמור. גם הכותבת מתחככת בפשטות חתולית בנפשה של האם, כמהה לקצת רוך, הולכת במסדרון האפלולי של אלו שמלווים את המחלות שמשבשות את החשיבה, מסכימה לשהות בו ולגלות שם גם לא מעט אור.
תודה על שיר נהדר ממש.
אריק
החותנת שלי אף היא חיה חיים מלאים. אהובה הראשון מבקר אצלה באופן קבוע. אשת אחי שגירשה את בנה מעליה זוכה לביקורים קבועים שלו, אפילו הוא לא בא לבקרה. יש ככל הנראה כם יתרונות במחלה הזו, החסרונות נמצאים אצלנו.
2 חלקים ראשונים היו מצוינים. פחות התחברתי עם החלק השלישי.
הסגירה של השיר מבריקה. חתולים עם כנפיים. אכן.
תמי
תמרה, השיר מטלטל בתנועת האלצהיימר תנועתו. אך את כותבת אותו בתנועה של מי שמביטה בו מבחוץ ומבפנים וזו גדולתו, ואני איתך, מתנתקת ונוחתת ונרגישה ושומטת .תודה על השיר הנוגע ללב