פינת הסיפור הקצר

העונש / ענת קוריאל

לד' בחיבה ובהערכה

סיפור תשיעי מסדרת גברת פרקינסון

סיפורים נוספים בסדרה

עריכה לשונית: יאיר בן־חור

יהונתן יושב במטבח ומביט במריה, המטפלת הפיליפינית שלו, חותכת סלט. איך היא קוצצת אותו כל כך דק, הצבעים מתערבבים והירקות יוצרים חיבורים מסקרנים. פלפל צהוב מפליג לתוך עגבניית שרי כאילו היא סירה, חתיכת גזר קטנה נצמדת לריבוע מלפפון כמו במשחק לגו. יהונתן מניח את ידיו על שולחן המטבח ומרגיש שידיו נעות בקצב של מריה אף שלעולם לא יהיה זריז כמותה – חיתוך ירקות זה לא בשביל חולה פרקינסון. הוא מחכה לארוחת הבוקר שלו שתוגש לו כפי שאימו הגישה לו במאור פנים כשהיה ילד. רוני, אשתו של יהונתן, נכנסת למטבח ומבקשת לעזור אבל מריה מבקשת בחיוך שלא תיקח לה את העבודה שלה, הרי בשביל זה היא נמצאת פה.

אחרי עשרים ושלוש שנים עם המחלה יהונתן עדיין יכול ללכת, לאט־לאט ובזהירות, עדיף בעזרת הליכון או מקל. כל פעולה אורכת זמן יקר, מריה מקצרת תהליכים ומשאירה לו זמן לעשות את הדברים שהוא אוהב, כמו לקרוא, לראות סרט או להיפגש עם חבר. מריה היא גם הנהגת שלו ולוקחת אותו לאן שהוא חפץ. לפעמים הוא שולח אותה לקנות משהו והוא נשאר לחכות לה באוטו, מנצל את הזמן לדבר בטלפון עם אימו בת התשעים ושלוש, או שהוא מאזין לשירים שהוא אוהב. כשמריה חוזרת לאוטו עם הקניות היא כמעט תמיד מביאה לו הפתעה, כמו מאפה התפוחים האישי שהוא אוהב. הוא לא מוכן לאכול לבדו והם חולקים בו. לאחר שאכלו היא אוספת את הפירורים שנפלו על חולצתו בכף ידה. בן טיפוחיה לא ייראה מוזנח ומוכתם חס וחלילה. היא פוגשת לפעמים מטופלים עם שאריות מארוחת הבוקר על בגדיהם וזה נוגע לליבה.

יש בקרים שמתחשק לו לצאת מחוץ לעיר, והיא תמיד מפליגה איתו בכבישים. הם כמעט לא מדברים לאורך הנסיעה. הוא שקוע בנוף שניבט מהחלונות ושוקע בהרהורים, כמו למשל על אביו שנסע לאנגלייה ללמוד לתואר שני ושם פגש את אימו הבריטית, הם נישאו באנגלייה ב־1950. אימו נסעה אחרי אביו לארץ, כשהייתה בהיריון עם יהונתן היה בארץ צנע. הוריה של אימו חששו שלא יהיה מספיק אוכל וחלב, והם הפצירו באימו ללדת באנגלייה. וכך, בחודש השביעי להריונה, נסעה להוריה ללדת בלונדון.

לאחר כמה שנים שבהן הלכו בעקבות האב שקוּדם בעבודתו דרך קבע וקיבל משרות מכובדות, עלתה משפחתו של יהונתן לארץ סופית והוא בן שמונה.

קשיי הקליטה זכורים לו עד היום. הוא היה רגיל לרמת חיים שלא הייתה בארץ, אפילו טלוויזיה לא הייתה פה. המחנכת החדשה שלו לא ידעה להתמודד עם עולים חדשים והושיבה אותו ליד הלוח בפָנים מופנות כלפי תלמידי הכיתה – זה היה מביך מאוד. הוא היה מתגעגע לשמיים האפורים של אנגלייה, השמיים הבוהקים של ישראל הפריעו לו וצרבו את עיניו. אימו שלחה אותו בחורף בסוודר ומכנסיים קצרים, באירועים מיוחדים אף ענב עניבה. שונה מילדים אחרים.

״על מה אתה חושב?״ שואלת אותו מריה. והוא משיב, ״על אותם הדברים, יש לאדם ילדות אחת והיא מספקת לו חומר לכל החיים״.

בשעות אחר הצוהריים הבית רוחש צעדים, יהונתן נח על הכורסה המתכווננת בעינים עצומות. הוא מבדיל בקלות בין הפסיעות של מריה לבין פסיעותיה של אישתו. מריה נמרצת, היא מצאה לה פינה להשליט בה סדר והיא מעבירה חפצים מנקודה לנקודה כדי לנקות מתחתיהם. רוני לעומתה צועדת בבית במין הססנות, כאילו צעדיה לא בטוחים לאן הם צריכים לפנות. אחרי ארוחת הערב הם יושבים בסלון, כל אחד במקומו הקבוע, וצופים בטלוויזיה. רוני נעשית לפעמים חסרת סבלנות ואז היא אומרת למריה, ״תודה, את יכולה ללכת לחדר שלך״. ברגעים כאלה נדמה לו שאשתו מקנאת שהוא מבלה עם המטפלת יותר מאשר איתה. ואולי זו לא קנאה, אלא תוגה שהזמן עובר והם מתרחקים.

כל אחד מבני הבית ישן בחדר משלו, חדרה של מריה צמוד לחדרו של יהונתן כדי שהיא תשמע אותו קורא לה בלילה אם יהיה לו צורך בכך. לפעמים יהונתן רוצה לקרוא לה, ועוד לפני שהוא משמיע קול היא נעמדת בפתח החדר, אחרי שבע־עשרה שנים של טיפול היא כבר קוראת את מחשבותי, אומר לעצמו.

פעם הוא סיפר לה שיש משפט מפורסם בעברית שאומר, ״תראה לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה״. במהלך השנים ניסח לעצמו גרסאות נוספות: ״תראה לי מי המטפל ואומר לך מה מצבו של החולה״, או ״אמור לי איך מתייחס החולה למטפל ואומר לך מיהו החולה״.

*

בדרכה לחוג לציור הראתה רוני ליהונתן את הרישומים האחרונים שלה, והוא התפעל מהקווים הבטוחים שהיו בהם גם רוך וגם זרימה. "נס בעיניי שאת מצליחה לצייר בדף קטן כל כך ציור שנותן למתבונן תחושה של מרחבים", אמר לה. רוני יצאה מהבית מחויכת.

מריה חתכה במטבח סלט פירות וסחטה מיץ תפוזים. הוא אמר לה, ״היום יום השנה של אבא שלי״.

״בן כמה הוא היה כשמת?״ שאלה.

״ארבעים ושש, אני הייתי בן שש־עשרה״.

״אני מצטערת לשמוע״, אמרה.

הוא ביטל את צערה בהינף יד ואמר, ״אין על מה להצטער, אבא שלי היה איש קשה, הייתי ילד מוכה וחטפתי הצלפות בחגורה, אין לי זיכרונות אהבה אליו, אני הבן של אימא שלי. כשסבי וסבתי הגיעו מאנגלייה פעם אחת הם הביאו לי ערכת כלי עבודה לילד. בכניסה לבית השכנים ראיתי מרצפת בולטת ורציתי ליישר אותה. עשיתי רעש גדול והשכנים כעסו, אבא כדרכו נתקף זעם והרביץ, ראיתי את עצמי בזגוגית החלון חוטף מכות מאבי והיה נדמה לי שלא לי הוא מרביץ כי אם להשתקפות שלי – ולא הרגשתי כל כאב. ככה קורה לי גם עם המחלה שלי, כשאני מסתכל בה מהצד נדמה לי שהיא לא יכולה עליי״.

*

באחד הימים לפני שאובחן צלצלו אליו מהבנק בגלל צ׳ק שנראה חשוד, ״החתימה לא נראית כמו כתב היד שלך״, אמרה לו הפקידה. לאחר שנותקה השיחה לקח יהונתן כמה דפים והחל לחתום עליהם את שמו – והוא באמת לא זיהה את כתב ידו. האותיות הפכו לקטנטנות כאילו הן משתבללות בתוך עצמן או מבקשות להיעלם. ״לאבד את החתימה שלך זה כמו לאבד את טביעת האצבע שלך״, אמר לעצמו, "משהו לא טוב קורה לי". ואז החליט לפנות לבירור רפואי.

כשאובחן כחולה פרקינסון השמיים לא נפלו על ראשו, הוא לא יצא מהמרפאה מבוהל ושבור. באותם רגעים רצה בעיקר להמשיך בשגרת יומו, אלא שהמחשבות על אשתו לא פסקו בגלל הרקע שלה. הוא הסתובב סביבה לפחות שלושה שבועות בלי יכולת לספר לה מה התגלה בו. לבסוף סיפר לה בשקט והיא הליטה את פניה בכפות ידיה ואמרה, ״ידעתי, ידעתי שהעונש שלי יגיע״ – ונכנסה בסערה לחדר השינה וביקשה להיות לבדה. הוא אמר לה מעבר לדלת, ״אני אהיה התיקון שלך, לא העונש״, והיא השיבה לו, ״אתה לא מבין, העונש הזה מגיע לי, הייתי בת רעה".

*

רוני הייתה קטנה כשאביה חלה, היא התבגרה לתוך המחלה ויש לה זיכרונות מרים ממנה. היה קשה לטפל באביה כי לא היו אז עובדות זרות. היא גדלה כבת יחידה עם סבתה, ואימה יצאה לפרנס את המשפחה. אביה היה הרבה בבית. הוא הפסיק לעבוד. כשהיה עושה כמה צעדים לשאוף אוויר מחוץ לבית, הוא היה נופל והיא וסבתה כעסו עליו. רוני נמנעה מלהביא חברים הביתה כי התביישה בו, ובפעמים הנדירות שהביאה חברה דרשה ממנו להישאר בחדר ולא לצאת עד שהחברה תלך. לא פעם שיקרה ואמרה שהחולה הזה הוא לא אביה אלא שכן שהן עושות לו בייביסיטר. לבסוף העבירו אותו למוסד רפואי ורוני בקושי הלכה לבקר אותו, היא לא רצתה לראות מול העיניים כיסאות גלגלים והליכונים ואולי גם התרגלה להיות הבת הרעה.

*

לילה ירד על הבית. מריה ישנה עמוק ונשימותיה שלוות, רוני ישנה במיטתו של יהונתן כי חדרה עבר הדברה. באמצע הלילה היא מתעוררת בבעתה, גבו של יהונתן נראה לה לרגע כמו גבו של אביה והיא מזדעזעת מן הקרבה לגופו. היא משפשפת את עיניה והפעם מוצאת את יהונתן לצידה וחשה הקלה. יהונתן מתחיל להתעורר והיא שואלת אותו אם הוא רוצה ללכת לים. ״חושך עכשיו״ מלמל.

״נלך לראות את הזריחה״, מפצירה בו. הוא מהנהן ומתחיל לקום, מקווה שיספיק להתארגן לפני שהשמש תעלה.

14 תגובות

  • brachelb

    מטלטל, עיניך המזדהות מטיבות לתאר את הקושי כך שיצטייר כמשהו נסבל.
    החזרת אותי לתקופת חוליו של אבי, אמנם לא פרקינסון, אלא מחלה ארורה שהפכה אותו לצל אדם.
    לא הייתי בת רעה, התעקשתי לבקרו מדי יום כדי להקל על המשא של אמי. למרות שניה עובד זר, אמי טפ7לה בו במסירות רבה והייתי חייבת לחלוק אתה את הכאב, על אף שהתרסקתי.

  • עפרה בן-עמי

    תודה על עוד סיפור עשיר כל כך בסיפורי גברת פרקינסון שלך. הם כתובים נפלא ואני לא מחמיצה אף אחד מהם!
    אני מודה שהפעם הסיפור נגמר לי מהר מדי, אבל זה רק מפני שגירה אותי הצוהר שפתחת לחיי רוני. ואני רציתי עוד. ראיתי לנגד עיני נובלה שחלקה יהונתן וחלקה רוני.

  • תמי

    ענת, אהבתי את התפתחות הסיפור, מחיתוך הירקות במטבח אנחנו נחשפים לדמויות ועולמן המורכב, המיוחד, איש ואישה ודרכם. הפרקינסון נוכח ונבלע בעולם שלם של יחסים וחיים
    תודה על סיפורך

  • JD

    סיפור נהדר
    זה תמיד מפעים איך בני אדם מייצרים הקשרים של שכר ועונש, כמעט תמיד ישנה איזושהי כמייהה למערכת מסודרת

  • קובי נסים

    נהניתי לקרוא את "העונש". הוא מסקרן בקשרים המורכבים של משולש הדמויות שבו.

    יהונתן, הסובל במחלת הפרקינסון, סובל ממוגבלות פיזית קשה ולכן התלות שלו במי שמטפל ב היא מוחלטת. עם זאת,
    התודעה של יהונתן בריאה ומפוקחת. דומה שאפילו יש תחרות בין מריה, המטפלת המסורה שלו לבין אשתו רוני הקשורה אליו רגשית אך
    נרתעת ומוגבלת במילוי צרכיו הפיזיים.
    העובדת הזרה מצטיירת כאדם חם ומורכב. אפשר שהקשר הרגשי בינה לבין יהונתן עשיר יותר מהקשר שבינו לבין רוני אשתו.

    לעניות דעתי הסיפור הקצר הזה עולה על גדותיו באפשרויות המושכות לפתחו או לפצלו.

השאר תגובה