מַקְּלִי הוא חברי / רון גרא
מַקְלִי הוּא חֲבֵרִי,
אוֹמֵר אֵלִיָּהוּ יְדִידִי.
שָׁנִים הוּא מְלַוֶּה אוֹתִי כְּצֵל
בִּרְחוֹבוֹת כְּבוּיֵי פָּנָסִים.
בֵּין עֶרְגוֹנוֹת אֲשֶׁר רַק בַּחֲלוֹם
מוֹפִיעִים.
אֲנִי מְשַׁעְשֵׁעַ עַצְמִי בּוֹ
מְעַגֵּל בּוֹ עִגּוּלִים
זוֹרְקוֹ לְמַעְלָה
וְתוֹפְסוֹ בָּאֲוִיר.
כַּאֲשֶׁר מַבִּיט בְּרֹאשׁוֹ שֶׁהֻשְׁחַר
רוֹאֶה חַיַּי שֶׁהִזְדַּקְּנוּ
וְאֵין לִבִּי לַמִּשְׂחָקִים.
8 תגובות
brachelb
רוני יקירי המקל כמטאפורה לגיל,
אמנם נתמכים וזקוקים לעזרים ובכל זאת עדיין עומדים על רגלינו.
היטבת לתאר את תהליך ההזדקנות של המקל המשחיר בניגוד לשיערנו המלבין.
דווקא בשעה שהכי נזקקים לו מואסים בו.
אנלוגיה לחיינו ולמיאוס של הצעירים בקשישים המשמשים להם מראה לצפוי להם. .העולם שייך לצכירים
תמי
מקל ההליכה, יש בו מן ה"נותן בטחון" ולצד זאת באחיזתו הוא מנכיח את ההזדקנות שיש בה מרחק מן ה"משחקים"
ואולי האוחז במקל היה רוצה למרות מקלו מושיעו לא רק ללכת אלא לשחק את משחק החיים
arikbenedekchaviv
אם יש משהו שמקל מסמן למעט "הגיל" הוא קוסמות, נבואה.
כולנו מכירים את המטה שמשה סרב להכות בו בסלע ונענש.
אלה מאיתנו שאוהבים מעשיות ואגדות תמיד ימצאו בהן את הזקן.ה נשענים על מטה/מקל.
גם המכשפות של אותלו, או גאנגאלף נעזרים במטה, אך לא רק להליכה.
מטה/מקל הוא גם שרביטו של מלך, ושרביט המלך הוא סימן לגברותו, לבד ממלכותו. סימן לזכר אלפא.
וכד, שתי שורות אחרונות בבית הראשון –
בֵּין עֶרְגוֹנוֹת אֲשֶׁר רַק בַּחֲלוֹם
מוֹפִיעִים.
ובהחלט יש רגליים לסברה סבירה שהכוונה לזכרותו של הדובר השירי. ובהחלט כשמזדקנים, אין זמן יותר למשחקים: משחק, צחק, ציחק – מלים מאותו שדה צלילי וסמנטי, שיש בהן יסוד ארוטי ומיני חזק.
דניאלה
שיר רגיש ועדין. המקל-חברן של האיש, מלווהו בתוגת חייו. המקל-סמל פאלי מזכיר לו מאוויים כמוסים. המקל-כעושה קסמים ושולט הוא אמצעי שעשועים. המעגלים-ניגוד לקו הישר שלו, החלום ושברו והראש שהשחיר מחזירו למציאות העגומה-הזיקנה
לאה צבי דובז'ינסקי
למקל הרבה דימויים, חלקם קלילים חלקם הופכים לחלק מתמיכת החיים, שיר יפה, ריאלי לגיל המתקדם ולא רק, אוהבת את הדימויים ואת הרגישות, תודה רבה
מיקי הראל
שיר יפה ורגיש. אני חושבת על מקל הליכה שבא לעזרי בשנה האחרונה ועוד לא הגעתי לשלב שאנופף אותו באוויר כי גם שב או קרע במיניסקוס מביאים כתוצאה מתאונה למקל. אבל בעבר קרו לי גם כן מקרים של מקל. תמיד בגלל סוג של תאונה. אבל באופן כללי הוא תמיד עבורי חידת הספינקס היושב על החומה בעיר תבאיי ושואל: בבוקר על ארבע , בצהרים על שתיים ובערב על שלש… מי שלא ענה נכונה נותר מחוץ לעיר. גם ציירתי, בדרך כלל השתמשתי בסוסים לתיאור המצבים והיצבתי על אובייקט כי החידה פינטזה אותי. אז סביר שלא אצטרך לבאר… תודה על השיר הזה
איילת שמעוני
הכתיבה עצמה היא סוג של משחק. עודך משחק… תודה על השיר.
איתן.
כמי שהמקל משמש לו משענת ומעניק לו יציבות, כשאני מדדה במעלות הגבוהים של העשור התשיעי, השיר כבש אותי.
רק שאני כבר אינני יכול לחוש את החוויה של "זוֹרְקוֹ לְמַעֲלָה וְתוֹפְסוֹ בָּאֲוִיר"