המופע תם / רונית ליברמנש־ורדי

ובפברואר האחרון המדדים שלך השתפרו וכבר לא מלמלת אותה קינה מכמירה "אה – אה – אה- אה" בזמזום מונוטוני אינסופי בכל שעות ערותך והרופא המחלקתי בקומה הנוראה למראה שגלית אליה בשלהי דצמבר סירב למדבקות "פנטה" בתואנה שעוד לא, לא צריך כעת, ואני ידעתי שכואב לך, אהובתי, כואב לך, והביקורים היו קשים לי מנשוא.

ואחזתי בידיך בפעמים שלא נמנמת נמנום טרוף, חולני, ואחזתי בכף ידך וליטפתי, מתמקדת בעיני השקד היפות ובהתחלה כשסימנו לי ללכת – קורונה שמורונה ביקורים קצובים – צפיתי בך מובלת לשולחן האוכל המחובר והארוך מואבסת ב"אנשור" בלול בשמנת, כך הכריזה בעליצות מעושה אחות רימה או שמימה או ינינה – בין הפסקת סיגריה מצחינה אחת למשניה – ריח זהה אפף גם את הרופא המחלקתי ורציתי כל כך לנוס על נפשי אבל אי אפשר, מוחה דמעות ברכבת הריקה למחצה בדרכי הביתה, הלאה מעיר היגון החפורה הזו, הלאה מהתחנה האחרונה שלך ובביקורי הבא חייכת אלי.

ושוב אחזתי בכף ידך החמה מחפשת מסתור מצחנת העשן הקשה בקצה המרפסת המקורה, שנשקפה לאנטנות המוות שתלו בדיוק מעל הקומה שלך ולשער הכניסה האחורי של בית החולים הגדול ולאטתי, כפי שתכננתי, בכוונה רבה, "שחררי, אמא. שחררי. את סובלת כל כך. וכך ציווית. אבל כרגע הם לא מאפשרים לעשות כלום. הכול על דרך השלילה, אמא. אי אפשר להיות אקטיביים". וכשסיימתי ללחוש נפקחו עיניך באחת ונבהלתי. ליטפתי את ראשך והסעתי את כיסא הגלגלים במנח-שכיבה לשולחן האוכל, ממסכת את אישוני מראות פרצופים מריירים ופיות מעוותים, פעורים, נענית למנוד הראש של צ'ארלי, המטפל העדין מכל להסתלק משם כי זמני הקצוב עבר – וירדתי במדרגות, דווקא במדרגות ובמהירות את כל חמש הקומות מתנשפת מנסה להדביר את הכאב הזה להתיש את רגשי האשם והכעס והאבל וחוסר הצדק המשווע והגעגועים, כל הבליל הרגשי הסמיך הזה –

עד שלבסוף השתנקת. בתשעה באפריל, שלושה וחצי חודשים מיום שהוגלית לקומה הזו, השתנקת. מי יודע כמה זמן השתנקת עד שמישהו הבחין בכך במוצאי שבת, 09.04.2022 – אני לא ידעתי ולא הבנתי את פשר ההודעה שאת במצוקה נשימתית שהתגלתה במהלך ביקורת אקראית בחדרך – ובחצות כשנמאס לי לחכות התקשרתי והאחות רימה או דימה או ינינה – צעקה "מי? את מי"? וכשלחשתי את שמך נבחה, "אבל היא נפטרה. רחל נפטרה. איננה". וצעקתי עליה, שופכת את כל מררתי, ועל הזין המטפורי שלי שחרורים וגאולה כי לא יכולתי ללטף את ידיך ממרחק של שבעים ק"מ וגם לו יכולתי לעוף לשם באחת עשרה בערב מן הסתם הייתי מאחרת את המועד ובמשך שבועות התעסקתי בהשתנקות הזאת, שמן הסתם התחוללה כי סירבתי להפנים ששחררת. סוף כל סוף, שחררת. ומופע חייך המרהיב, תם.

10 תגובות

לאה צבי (דובז'ינסקי)

ספטמבר 10, 2022 ב9:19 am הגב

רונית יקרה, החזרת אותי לאחור לפני שלושה חודשים וקצת, תמונות דומות המלוות גם אותי, יש להניח עד יום מותי, כתיבה כואבת, מדוייקת מתובלת בכתיבה היחודית שלך. לא קל היה לי לקרוא במיוחד שזה כל כך אמיתי.

ערגה

ספטמבר 10, 2022 ב2:00 pm הגב

כמה יופי ביופי הזה

ronitlib

ספטמבר 10, 2022 ב2:19 pm הגב

תודה. ערגה ולאה. מסתבר שבמדינת ההלכה-יהודה המתהווה, אין די בכך שהנפטרת חתמה על טופסי 'לחיות ולמות בכבוד' של עמותת ליל"ך החשובה. וגם ה"מוסד המהולל" מאפשר סבל בין כתליו. כנראה שבארמון בקינגהם הדברים התנהלו באופן אחר.

brachelb

ספטמבר 10, 2022 ב2:40 pm הגב

רונית יקרה, דמעות עומדות בעיני, הסבל הבלתי נסבל מורגש היטב, סבל כפול אם ובת, מן הסתם גם המשפחה המורחבת למרות שאין כאן אזכור. התמונות הקשות של המאושפזים. מחבקת אותך מכל הלב.
יהי זכרה ברוך.

תמי קויפמן

ספטמבר 10, 2022 ב6:32 pm הגב

אוי רונית, הצמרמורת בעורי עדין, והלמות הלב, תיארת בעוצמה ובחדות ובשילוב של מה שניתן ולא ניתן לחוות בימים אחרונים של אם, ובעיניה של ביתה, שלך. הכאב נוכח