חיבורים נסתרים / גיא חצרוני

התור הארוך התקדם בעצלתיים, שעת בוקר מוקדמת, החום והלחות הכבדה של אוגוסט נכנסו מבעד לדלת הפתוחה.

"אכפת לך לקחת עשרים סמ' אחורה? אתה ממש דוחף אותי ואין לאן להתקדם, זה שהיד שלך מגרדת לי את הגב לא יקדם אותנו" אמר יפתח בכעס.

"סליחה סליחה, אני פשוט מאחר" מלמל איציק, הבחור הנמוך שעמד מאחוריו.

מידי פעם ידו של איציק עוד המשיכה לגעת בגב של יפתח שהיה מסתובב אליו ו"תוקע בו מבטים" שיפסיק לדחוף.

"איזה ברברים", חשב יפתח "רק בישראל אנשים נצמדים לך ככה לגב בתור, כאילו שזה יקדם משהו, קצת מרחב לא יזיק. והדואר האלו, למה רק אשנב אחד משרת לקוחות, שתי עובדות מסתובבות מאחורי הדלפק, שיסתכלו על התור ויראו שצריך לפתוח עוד אשנבים לשרות" התרגז. "איזה דרך מעצבנת להתחיל בה את היום…".

כשסיים סוף סוף, רץ לקליניקה, הפציינטית הראשונה כבר המתינה והם נכנסו יחד לחדר הטיפולים.

יפתח הקים את הקליניקה הפרטית שלו לפני שנים, לאחר שגמר את ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית והשלים כמה שנות עבודה בשרות קופת חולים. הוא מקבל גם פציינטים פרטיים וגם מקופות החולים. יש לו שם של פסיכולוג טוב עם יכולת אמפתיה גבוהה ואנשים מרגישים בנוח בקרבתו. פציינטים חדשים מגיעים אליו לרוב מהמלצות מפה לאוזן. לפעמים הוא גם נותן ייעוץ לגופים כמו המשטרה ומרצה פה ושם, הוא כבר לא צעיר, לאחרונה אף האט את קצב כתיבת המאמרים.

אהובתו משכבר עזבה לפני שנים והוא חי בגפו לא רחוק מהקליניקה וחייו מתנהלים על מי מנוחות.

צפירות של מכונית הפריעו לשקט שבקליניקה. "אוף הנהגים המעצבנים האלה, כולם פה ברברים" מלמל וקם לסגור את החלון. "אדליק מזגן" אמר.

בכביש ליד, רות, שמאחרת כבר למספרה לא מצליחה להתקדם, המונית שלפניה נעצרה להוריד נוסעת שניראה כי היא מתקשה מאוד לצאת. רות מצפצפת ומצפצפת. "למה המונית לא יורדת לשוליים לפני שהיא מורידה נוסעים?" שאלה את עצמה, "לא סופרים אף אחד נהגי המוניות האלה", סיננה לעצמה קללה והמשיכה לצפור.

יפתח חזר והתיישב, הטיפול נמשך שעה ארוכה ורגע לפני סיום צלצל הטלפון "מצטער, אני חייב לענות" אמר, "נתראה בפגישה הבאה".

"הוא רץ לי ישר לגלגלים" יבבה רות מהצד השני, "לא יכולתי לעשות כלום, הוא ממש עף לי על האוטו, אני לא יודעת מה לעשות, יש פה התקהלות ואני לא מצליחה אפילו לצאת מהאוטו"

"אל תזוזי, אני כבר בא, איפה את?" שאל ורץ אל הדלת.

רות ויפתח נפגשים כבר שנים, הם גרים קרוב אחד לשני וכבר מהרגע הראשון שנפגשו במקרה לגמרי, היה להם מן חיבור כזה ומשם הם המשיכו והתקרבו. היתה ליפתח חיבה מיוחדת אליה, הוא אפילו לא יכול להסביר לעצמו מדוע, "אולי משהו בקצב שלנו דומה" חשב פעם. הם נוהגים לצאת יחד מידי פעם, פה ושם הם מעבירים את הלילה ביחד ולמחרת כל אחד פונה ליומו.

הוא הגיע מתנשף לזירת התאונה לגלות שרות ממררת בבכי ואנשים מנסים להרגיע אותה. מכה חדשה נראתה ליד פנס המכונית ומתחת לגלגל שכב כלב מדמם ללא נוע.

"היא נסעה במהירות מפחידה" אמר מישהו, "נהגת שודים ממש".

בצד עמד ילד מבוהל, מישהי ניגשה אליו "הכלב משך והשתחרר, לא יכולתי לשלוט בו" אמר לה, היא ניסתה להרגיעו. "אמא תכעס שלא שמרתי עליו" אמר.

"אמא לא תכעס חמוד, אני אבוא איתך ואסביר לה מה קרה, קוראים לי נחמה וגם לי יש כלב, לפעמים הוא מושך אותי חזק פתאום וכמעט מפיל אותי, בוא, אקח אותך הביתה"

היא נתנה לו יד והם הלכו לביתו, ליבה של נחמה ממש יצא אליו, "איזה מסכן, גם לאבד את הכלב בתאונה מחרידה שכזו מול העיניים הזו וגם להאשים את עצמך, קשה" חשבה לעצמה.

"בואי, נרגע" אמר יפתח וחיבק את רות, מישהו הגיש בקבוק מים והוא נתן לה לשתות. "נזיז את האוטו ונקרא לגרר."

לאחר שהחנה את האוטו בצד הם התיישבו בצל לחכות לגרר שיגיע.

"אני לא יודעת איך זה קרה… זה לא היה צריך לקרות, אני נוהגת כל כך הרבה שנים ואף פעם לא דרסתי בעל חיים. אני מרגישה נורא." יבבה רות.

"כן, זה מיותר, חבל על הכלב, והילד האומלל, יקח לו זמן לצאת מהטראומה" אמר יפתח. "אבל אי אפשר לשנות את המצב, תנשמי נשימות עמוקות ותנסי להרגע".

"עכשיו בטח אצטרך לעבור אצלך טיפול, אני לא יודעת איך אצא מזה" אמרה.

"אני כאן," ליטף את גבה והם השתתקו.

*

איציק פתח את עיניו כשהשעון המעורר צילצל, הוא נזכר איזה יום משוגע צפוי לו היום והזדקף מייד. הוא חייב לעבור בדואר ולשלוח מכתב רשום, יש לו ניתוח דחוף על הבוקר ויעוץ רודף יעוץ עד לערב.

הוא התארגן ויצא במהירות, בקושי הספיק ללגום מהקפה, ורץ לדואר.

כבר כשחיכה בתור הארוך והמעצבן קיבל הודעות מבית החולים, "איפה אתה, אנחנו חייבים לפנות את חדר הניתוח עוד מעט, יש היום תור ארוך של ניתוחים".

כשיצא מבית הדואר כמעט ונדרס על ידי איזה משוגעת, הגיע לבית החולים ברגע האחרון רק כדי לקבל טלפון היסטרי מאשתו שהכלב נדרס, בנם לא מפסיק לבכות והיא צריכה אותו.

חיי הנישואין שלו כבר מזמן בנפילה חופשית, הוא לא יודע מה אפשר לעשות, העבודה דורשת ממנו את כל זמנו  ואפילו בימי החופשה הוא מקבל טלפונים בהולים לייעוץ וצריך להיות בהיכון למקרה שיקראו לו לטיפול דחוף. כבר מזמן אמרה לו אישתו שהיא מרגישה לבד בזוגיות הזו ובמשפחה הזו. אלו לא החיים שתיכננה.

כשסגר את הטלפון חש מועקה קשה, אבל לא היה לו זמן להתאושש, הוא חייב להתחיל כבר את הניתוח.

הוא התמוטט בזמן שקרצף את הידיים לקראת הניתוח, כשהתעורר גילה שהוא שוכב במיטת בית חולים, עם בגדי מאושפז. "היינו חייבים להריץ אותך לניתוח דחוף, היתה לך סתימה בעורק הראשי" הודיע לו חברו, ראש מחלקת קרדיולוגיה בבית החולים. "מזל שהתמוטטת בבית החולים, אחרת אני לא בטוח שהיינו מספיקים להציל אותך".

כששכב, מתאושש מהניתוח, חבריו מבית החולים לא נתנו לו מנוחה ובאו לבדוק מה שלומו ללא הפסקה, אשתו ובנו ביקרו אותו לעיתים. "אתה חייב לעשות שינוי" אמרה לו אשתו, "אתה ממש על הקצה, אתה גם חסר לנו, אנחנו אוהבים אותך".

בשעות הקצרות שהיה לבדו ניסה להבין מתי הפך למכונה שעובדת ללא הפסקה. כל חולה היה חשוב לו והוא היה נשאב ולא מוותר על איש. "אני לא יודע להגיד לחולה שאני לא זמין" חשב לעצמו, "איך מתרחקים רגשית מהחולים? כל אחד עולם ומלואו". הוא התייסר במחשבותיו ולא הצליח להבין איך יוצאים מזה. "אני לא מסוגל שלא לקבל חולים חדשים" חשב "או לוותר על חלק מהנוכחיים, כולם הלו נוגעים לי באותה מידה. אולי לא הייתי צריך להיות רופא מלכתכילה, אני לא יכול להתנתק בכלל מהחולים". הוא הבין שהוא צריך עזרה.

אחת מחברותיו הרופאות במחלקה, שראתה את מצוקתו אמרה לו שיש פסיכולוג נפלא שכדאי שיתייעץ איתו.

היא נתנה לו את הטלפון של יפתח.

*

"אני מוכרח לעשות שינוי בחיי, הגעתי לרמות מתח כאלו שזה נגמר בהתקף לב קשה, אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל" אמר כשנכנס. "קיבלתי עליך המלצות מקולגה".

המטופל החדש נראה ליפתח מוכר, אבל בשום פנים לא הצליח להזכר מהיכן.

איציק המשיך להסביר "אני מוצף בעבודה ולא מצליח להשתחרר מהלחץ ולהקדיש זמן לעצמי ולא למשפחתי, הבן שלי עבר טראומה רק עכשיו ולא יכולתי להיות שם בשבילו, ואז גם התמוטטתי ואשתי המסכנה היתה צריכה להתמודד עם המשבר הכפול וגם להחזיק את הראש מעל המים."

"איך ממשיכים מכאן?" שאל.

רות חיכתה בקבלה שיפתח יגמור את הטיפול, הם קבעו למסעדה הערב. כשאיציק יצא הוא חייך אליה והלך לדרכו.

*

"אל תשאלי מה קרה לפני כמה ימים, כלב נדרס והילד שלקח אותו היה כל כך אומלל, זה היה קורע לב" סיפרה נחמה לחברתה המלצרית. "אני לא מצליחה להרגע, והילד כל כך פחד מהתגובה של אימו שלקחתי אותו הביתה להסביר לה מה שקרה, אבל היא היתה כל כך עדינה ונחמדה, חיבקה את הילד, ממש עמדו לי דמעות בעינים.

את יודעת שכשאני לוקחת את הכלב שלי לטיולים הוא לפעמים קופץ ומתחיל למשוך אותי חזק כי ראה איזה חתול או משהו, במזל הוא לא משתחרר לי מהיד. אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת אם היה משתחרר ורץ אל מתחת לגלגלים של מכונית נוסעת…". רות ויפתח עמדו בפתח ממתינים למארחת, נחמה ניגשה אליהם והובילה אותם אל השולחן.