ארבעה חיילים / עמירם זהר
הם טיפסו בחשיכה על דיונת החול המתגבעת, מתנשאת מעל שער הכניסה הנעול, אפודי קרב לא רכוסים ורובי m16 משקשקים, מיטלטלים על גבם כשהם מבוססים בחול בגוו כפוף, כפות ידיהם כמעט נוגעות בקרקע ולפעמים נוגעות ממש.
חייל א', מזוקן ומתולתל שיער שחור: "תלול החרא הזה, מזל שקצר".
חייל ב', משופם, זיפים בהירים על לחייו, מרופד באזור המותניים, מתנשף:" יכולנו, אמרתי לכם, לעשות מדורה ליד השער. מה רע במדורה ליד השער?"
חיילים ג' ו ד' מטפסים זה לצד זה. חייל ג' רחב ושרירי:" כמעט הגענו. עוד כמה מטרים ותראו שהיה שווה".
חייל ד', נושא על גבו תרמיל, חובק בזרועו קערה עטופה:" הכנתי לנו קרשים למדורה. תיכף מגיעים."
ברום הדיונה השיפוע מתמתן והם עוצרים ליד ערימת עצים קטנה מוטלת על החול. הם משליכים בערבוביה את האפודים הכבדים ומשעינים עליהם את הרובים.
חיל א' עורם פיסות עץ לפירמידה קטנה, שולף מתרמיל הגב שלו נייר עיתון ומצית במיומנות אש בעזרת מצת פלסטי. "עוד רגע תהיה כאן מדורה נחמדה ואתם תשכחו מכל הטיפוס הזה". פיו ועיניו מחייכים מתוך זקנו לאור הנייר הבוער.
חיילים ב' ג' ו ד' מתפרקדים על האדמה החמימה עדיין, נשענים על אפודי הקרב,עוקבים במבטיהם אחר חייל א' המבעיר את האש בתנועות בטוחות ושקטות .
חייל ג:" אני אוהב לראות את הרשי מדליק מדורה. הידיים שלו מזכירות לי רקדניות קטנות".
"איזה רקדניות בראש שלך" צוחק הרשי "זה רקדניות זה? בקושי חוטבי עצים. נראה לי שהחרמנות מוציאה את ליאו מאיפוס, הוא רואה רגליים של רקדניות בכל דבר."
חייל ד':" החרמנות משותפת לכולנו, זה לא רק ליאו."
"אני פשוט אוהב לראות את הרשי מדליק אש" אומר ליאו " איך שהוא זז. התנועות שלו מרגיעות אותי. זה לא קשור לחרמנות".
"יופי, ליאו, תירגע. לא עושה לי טוב לראות אותך לא רגוע" עיניו של הרשי זוהרות לאור הלהבה, אצבעותיו מוסיפות גזרי עץ למדורה הקטנה "כשאתה לא רגוע אף אחד לידך לא יכול להיות רגוע. כשאתה לא רגוע אתה לא מפסיק לזוז. זה מעצבן."
"יש בזה משהו" חייל ד' אומר בעודו שולף מתרמילו לוח עץ קטן ומציב עליו את הקערה העטופה, מחבת מפויחת, מזלג ובקבוק שמן. "אני זוכר את ליאו מתנדנד שעות בכיתה, יושב על הכסא שלו, עוד כשהיינו ילדים בני שתים עשרה או שלוש עשרה. הייתי מסתכל עליו שעות ומנסה להבין למה הוא מתנדנד כל הזמן. באמת, ליאו, אולי זה הרגע לשאול אותך, למה באמת ?"
"תקופה קשה," ליאו אומר מבלי להתיק את מבטו מהאש "זו באמת הייתה תקופה קשה. הייתי מאונן חמש פעמים ביום."
חייל ב', שוכב על צידו, זוקף מבט משועשע, גבותיו מציירות קשתות כהות על מצחו המואר, עד שהוא נראה לחייל ד' כמו מסיכת תיאטרון עתיקה "אני לא מבין את זה," חייל ב' אומר "נראה כאילו גדלתם מורעבים בעולם שאין בו בנות ונשים, רק גברים. איפה שאני גדלתי, בכפר, בדרום צרפת, זה היה אחרת. בנים, בנות, זה לא שמין לא עניין אותנו, הוא פשוט היה שם, חלק מהחיים שלנו. תפסה אותי אחת, מבוגרת ממני בכמה שנים וזהו זה."
חייל ד' בוטש בגזרים הבוערים בעזרת מקל, מיישר שכבת גחלים בוערים על החול ומציב עליהם את המחבת. הרשי מצמיד קומקום פח למדורה מצידה השני.
"לך היה מזל, סרג'." חייל ד אומר ומוזג מעט שמן לתוך המחבת "הלוואי והייתי גדל בצרפת, באיזה כפר כזה. אותי אף אחת לא אימצה. היו לי פנטזיות כאלה. ועוד איך היו, שתבוא מישהי ותיקח ותלמד הכל, אבל זה מעולם לא קרה." חייל ד' מוזג מספר כפות בלילה לשמן הרותח "ועכשיו אנחנו כאן, יושבים על דיונה, תקועים אחד עם השני, מטגנים פנקייקים וחולמים".
הרשי מערבב בקומקום כפיות גדושות קפה.תנועותיו מדודות, מדויקות, "גם בקיבוץ לא הייתה בעיה עם זה. הייתי ילד חוץ והיו שם תמיד עניינים. היו מתנדבות ולא רק."
חייל ד' הופך במזלג שבידו את החביתיות שתפחו, מניח על משטח העץ חביתיות מוכנות "אני בהמתנה," הוא אומר "נראה כאילו חיים שלמים אני בהמתנה. מאז שאני זוכר את עצמי, מגיל ארבע, או חמש. זה מעייף".
"אני מתעייף רק מלשמוע אותך" הרשי צוחק "בוא אלי, לקיבוץ, נסדר לך משהו".
חייל ד' לא צוחק "אני מת עליכם, אתם יודעים את זה, אבל יש משהו לא טבעי בשלוש השנים האלו. גברים צעירים שחיים ביחד, כל הזמן ביחד, בעולם שאין בו נשים. לפעמים נדמה לי שזה לא יסתיים לעולם, שתמיד נהיה רק אנחנו, ארבעה חיילים על ערימת חול, בכל העולם. לפעמים אני חושב שאני מאבד את זה, את השפיות שלי, את האמונה בחיים אחרים, נורמלים יותר . קח, סרג' " חייל ד' מקרב את לוח העץ לסרג' הבוהה באש, מהורהר "פנקייק ראשון מוכן".
סרג' שולח יד עצלה אל לוח העץ "מדכא אותי לשמוע אותך מדבר ככה." הוא אומר מבלי להפנות את עיניו. "אני מבין שככה אתה מרגיש אבל לא עושה לי טוב לשמוע את זה".
"מצטער" חייל ד' יוצק למחבת כף בלילה נוספת "לא התכוונתי להכביד".
"יש לי משהו שיעודד אתכם " ליאו שולה מאחורי האפוד קופסת שימורים ופותחן. הוא פותח את קופסת השימורים, מקרב לפיו ושותה.
"מה זה?" הרשי שואל "מה יש לך שם?"
"פה של אישה" ליאו אומר "זה מה שזה.פה של אישה"
"פה של אישה?"
"כן. בדיוק. כשאוכלים ליצ'י מקופסה זה מזכיר פה של אישה. זה מזכיר נשיקה"
ליאו נועץ מזלג בפרי הלבן ומגיש לכל אחד מהם ליצ'י רטוב.
סרג' מביט בחשד בפרי האחוז בין שתיים מאצבעותיו "מה עושים עם זה?"
"חכו רגע. אל תאכלו עדיין. זה דורש קצת ריכוז, קצת טכס" כשכל אחד מהם אוחז בידו ליצ'י משומר, ליאו פוקד "עכשיו תעצמו עיניים. גם אתה סרג'. כן, ככה בדיוק.שימו את הליצ'י בפה שלכם. אל תלעסו אותו. רק תרגישו.פה של אישה.תודו. זה גאוני."
"פה של אישה" חייל ד', בעיניים עצומות עדיין "ממש פה של אישה."
2 תגובות
arikbenedekchaviv
מעניין מאוד. מה ששקד קרא לו: ספרות הווי. הצעה – מה דעתך לקרוא לסיפור: "פה של אשה"? נכון שזה סיפור על ארבעה חיילים, כששם הסיפור אמור להציג איזו גנריות אוניברסלית או לפחות ישראלית, אבל המעבר לשמות פרטיים ולמעין ביוגרפיה אישית מקוצרת חותר תחת התמונה הכללית לעבר דמויות קוטנקרטיות וחד פעמיות, לכן אני חושב שכדאי להחליף את השם.
טובה זהר
הסיפור נפתח ונסגר בקולקטיב
הומוגני, כשבעלילה עצמה מאופיינות הדמויות ומעוצבות בתכונות אופי אישיות וקונקרטיות.
א. בפתיחה – ארבעה חיילים "ממוספרים" באות הראשונה של שמם, בדיוק כמן בצבא –
אין ייחודיות, כולם ח..י..י..ל..י..ם הנשמעים לפקודות ומבצעים אותן.
ב. ולהבדיל, גם בסוף הסיפור הופכים שוב כולם "לאחד", אבל הפעם מתבטאת ההומוגניות
לצורך במגע נשי, לאחר שהם עברו מטמורפוזה מהכללי לאישי בעלילה.
המספר המדמה את הליצ'י לשפתי אשה.
ההווי החיילי הארצישראלי עובר בסיפור בצורה חיה, כשכל אחד מאיתנו מזדהה עימו.
סיפור חכם, עדין, בנוי כהלכה, נוגע וקולע.