שיר מגובש, מתאר הוויה ימית ואולי אנושית ואולי להיפך מטפורה של הוויה רגשית של מי שמעולם לא הגשים את מלוא חלומותיו ומעולם לא הטיל עוגן למרות שיש לנגד עיניו מזח ונמל. אהבתי.
נזכרתי במסה הגדולה של ביאליק על לשון השירה, "גילוי וכיסוי בלשון". אותה תהום שלפעמים מילה מרגיעה אותה. נזכרתי גם באחת התפיסות המרכסיסטיות שמאו ניסה אותה, "מהפכה מתמדת", או בעמדות פוטוריסטיות של ראשית המאה ה- 20.
התנועה, "הכל זורם" של הרקליטוס.
השיר מסתיים בפריצה, היבקעות כמסקנה או כאמירה נוספת על כך שהספינה לא "מצליחה" להגיע למזח. נזכרתי בשיר המופלא של רחל על התפרקות "אף סכר שכחה בניתי לי מגן/ הנה היה כלא היה", ואז ההחלטה לעבוד את "האגם הסואן", אגם הרגשות, שהרי מים, מעמקים, תהומות, סערות – כל אלה הינם סמלים מובהקים לנפש, "לא הטילה עוגן" – הנפש? והנה לנו שרטוט של מהומה נפשית בה אין רגע של מנוחה וסכנה מכל עבר.
יש שלוש נקודות בשיר, שלוש שלכאורה "מייצבות", אבך בעצם תפקידן לא ל"יצב" את הטקסט אלא להפריעו הרבה מעבר למלים שבו.
14 תגובות
רחל בכר
אוולין יקרה, שיר רב רבדים. קראתי אותו כשיר ארספואטי ומצאתי את עצמי במילותיך. נהדר.
אוולין כץ
תודה לך רחל יקרה
איילת שמעוני
מדהים שככה היא חיה, אני צריכה עוגן אפילו אם הוא באויר. אבל אולי היא סערה.
אוולין כץ
תודות חמות על פרסום השיר
עפרה בן-עמי
השיר יפהפה בעיני – כה פשוט, כה שלם, כה מעורר הזדהות.
אוולין כץ
תודה לך עפרה
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר יפה ומרגש, נותן לי את התחושה שעדיין אין התחברות והתמסרות למקום מושבו אין הטלת עוגן , שיר מטלטל כמו הסערות סביב, תודה אוולין.
אוולין כץ
תודה לאה יקרה. החיים הם מטבעם התמודדות מתמשכת
meguido2012
שיר מגובש, מתאר הוויה ימית ואולי אנושית ואולי להיפך מטפורה של הוויה רגשית של מי שמעולם לא הגשים את מלוא חלומותיו ומעולם לא הטיל עוגן למרות שיש לנגד עיניו מזח ונמל. אהבתי.
אוולין כץ
,תודה לך דני יקר על הקריאה הרגישה את השיר, על המבט הרחב שמתמקד לנקודה זמן פיזית
איילת שמעוני
זה מרגיש לי כמו שיר על אשה (או גבר) שאהבה פעם אחת ויחידה בחייה אהבה גדולה שלא נגמרת… רב הבעה
אוולין כץ
תודה לך איילת
arikbenedekchaviv
נזכרתי במסה הגדולה של ביאליק על לשון השירה, "גילוי וכיסוי בלשון". אותה תהום שלפעמים מילה מרגיעה אותה. נזכרתי גם באחת התפיסות המרכסיסטיות שמאו ניסה אותה, "מהפכה מתמדת", או בעמדות פוטוריסטיות של ראשית המאה ה- 20.
התנועה, "הכל זורם" של הרקליטוס.
השיר מסתיים בפריצה, היבקעות כמסקנה או כאמירה נוספת על כך שהספינה לא "מצליחה" להגיע למזח. נזכרתי בשיר המופלא של רחל על התפרקות "אף סכר שכחה בניתי לי מגן/ הנה היה כלא היה", ואז ההחלטה לעבוד את "האגם הסואן", אגם הרגשות, שהרי מים, מעמקים, תהומות, סערות – כל אלה הינם סמלים מובהקים לנפש, "לא הטילה עוגן" – הנפש? והנה לנו שרטוט של מהומה נפשית בה אין רגע של מנוחה וסכנה מכל עבר.
יש שלוש נקודות בשיר, שלוש שלכאורה "מייצבות", אבך בעצם תפקידן לא ל"יצב" את הטקסט אלא להפריעו הרבה מעבר למלים שבו.
איתן.
אסתפק במשפט קצר – אהבתי את מה שקראתי.