מה שעושה לך טוב / ענת קוריאל

בקליניקה אודי התערפל וחש מחנק, כרגע נודע לו שהוא לוקה בפרקינסון, זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמח שאימו לא בחיים, נחסכה ממנה הבשורה שהייתה בוודאי מכאיבה לה מאוד. רק משפט אחד שאמר לו הרופא הוא זוכר בבהירות:

 "הגיע הזמן שתעשה מה שעושה לך טוב, כי אולי מחר כבר לא תוכל".

עם המשפט הזה, המנוגד לאישיותו, יצא לחייו החדשים.

אודי הסתובב כמה ימים, הופך במחשבותיו הרעות, לא מסוגל להחליט איך ליישם את ההמלצה של הרופא. כבר עשרים שנה שהוא מנהל חשבונות בחברה קטנה, קונפורמיסט בדמו, "מרובע", יושב בחדרו ונמנע מלהיישיר מבט לאנשים, מרגיש בנוח רק בין טורי המספרים האין־סופיים.

תמיד היה ביישן ומופנם ולא ידע איך לפרוץ. כך היה בתיכון, כשחברה לכיתה הציעה לו ללמוד איתה לבגרויות והוא התחמק, וגם בצבא כשמישהי חמודה ביקשה ממנו עזרה בנושא טכני, הוא הפנה אותה לחייל אחר בתירוץ כלשהו. כן, היו לו כמה התנסויות אך הן היו קצרות, הפרֵדות פשוט חלפו כמו שהדעת מצטללת לאחר שתיית אלכוהול. חייו המשיכו לרווקות שעיקרה שגרה יבשה.

אך דבריו של הרופא השפיעו עליו והוא היה נחוש למצוא לעצמו תשובות.

לבסוף ניער אותו משב של אומץ והוא הבין שמיניוּת תמיד סקרנה אותו אך הוא לא נתן לה הזדמנות לפרוץ אליו ולחזק את הדימוי העצמי שלו. הוא החל לחקור ונחשף לתורת הטנטרה, האומרת שאתה נוכח כאן ועכשיו ומוכן לתת ללא תנאי. הטנטרה בנויה על עיסוי בכל הגוף, הכולל גם מגע באיברים אינטימיים. הוא החליט לצאת למסע של שיטוט וחיפוש מסגרת להעמיק בה ולקבל חניכה בתחום.

הוא שוחח דרך האינטרנט עם כל מיני אנשים שמכירים את התחום כדי להעמיק אל תוך הנושא. הוא התמלא בתשוקה להיכנס לעולם הזה. לראשונה חש חושניות והתְאווה להתנסות בה. הכי משכה אותו הטנטרה האדומה, זו נראתה לו כמו שיט מגוף אחד לגוף אחר ובחזרה והידיים כמו משוטים שחודרים לתוך המים ומעסים אותם. לאחר שיחות אינטרנט רבות מצא סוף־סוף מישהי שנראתה לו מקצועית ומכירה את המסלול שהוא רוצה לעבור בו חניכה, שמה מירי.

מירי הסבירה לו איך להגיע לקליניקה שלה ותיארה בפרוטרוט את הגינה והמדרגות שיובילו אותו אליה.

בדרכו לביתה שם לב שמאז שהוא עוסק במחשבותיו בטנטרה, הוא חושב הרבה פחות על המחלה שלו והעתיד העגום והלא נודע. הוא חושב עכשיו במושגים של שעות וימים, הוא הוגה רבות במושג זמן וכמה קל לבזבז אותו. אדם אוכל, ישן, מדליק מסכים ומכלה את זמנו. הזמן עובר לאט או מהר והאדם לא יודע שלעיתים הוא יכול להזיז את המחוגים בעצמו. חולה שטוען את זמנו במשמעות, מרגיש פחות חולה וזו התורה כולה, חשב וחייך לעצמו.

לפני שחלה הוא צעד במסלולים קבועים – בית, עבודה, אוכל, קניות. לעיתים רחוקות פגש חבר. הוא לא שם לב שהעולם מחוץ למסלולים האלה נעשה זר יותר ויותר. אפילו השפה השתנתה והוא לא תמיד הבין אותה.

ככל שהתקרב לביתה של מירי חש בחרדה גואה שמסיטה אותו מן העניין שלשמו בא. הוא שקל לחזור הביתה. אצבעותיו קפאו, אם האצבעות לא נענות לו, מה יש לו לעשות פה? הוא חשב על המושג תנועה. תמיד התייחס לתנועה כאל משהו גדול – הליכה, ריצה שחייה, שכל הגוף זז ממקום למקום. עם הזמן הוא למד להעריך גם את התנועות הקטנות, את אלה שכמעט לא רואים. תנועה קטנה באצבע אחת מדרבנת גם את האצבעות האחרות לזוז. אתמול הוא עקב בטלוויזיה אחרי מתורגמנית לשפת הסימנים, ואט־אט החל לחקות אותה והרגיש שהוא רוכש מיומנות חדשה שיכולה לעזור. חולי פרקינסון רבים מאבדים את קולם, אולי זה הזמן לרכוש שפה חדשה.

אודי החנה את המכונית מול ביתה של מירי, כנראה עשה זאת לאט מדי כי מאחוריו צפצף נהג עצבני שפתח את החלון וקילל אותו. הוא תכף מגיע, כמה צעדים והוא פותח את שער הברזל, נכנס לחצרה של מירי. ריח חזק של לימונית אופף אותו, חוש הריח עדיין עובד, טפח לעצמו טפיחה דמיונית על השכם. הגינה הייתה מטופחת, עצי פרי דנדנו מעל ראשו, הוא אחז במעקה ועלה חמש מדרגות, בסופן חיכה לו אינטרקום מצלמה שנפתח לקראתו עוד בטרם לחץ על הלחצן. עכשיו כבר היה בפנים ובדיוק כמו שהסבירה לו בטלפון, "לאחר שתכנס הביתה רד במורד המדרגות ותגיע לקומת המרתף". כשרגליו התייצבו על רצפת המרתף הוא הביט סביבו וראה שהוא נמצא בתוך חלל גדול שמורכב מסלון, כניסה ומטבחון. מירי יצאה מתוך גומחה אחורית, היא החזיקה בידיה שקית. היא הסבירה לו שבשקית לבוש מיוחד שנקרא לונגי וביקשה שילבש אותו. פתאום תפס אותו רגש בושה והוא לא הבין מה הוא עושה פה ואיך הוא נגרר לכאן. הוא גם לא היה מסוגל להתפשט ולהתלבש מולה, וחש נבוך לא רק מן העירום אלא גם מתנועותיו האיטיות. מירי ראתה את ההסתייגות שלו והסבירה לו בקול נעים שמיניוּת טנטרית שונה מכל מה שלימדו אותו עד היום, המין הטנטרי מקודש כי לפי התורה הזאת בכל דבר במציאות יש מרכיב אלוהי. אודי שאל את עצמו אם גם המחלה שלו מקודשת והוא התקשה לקבל את זה. הוא הניח את הלונגי על שולחן צדדי עגול והתנצל שהוא הגיע למפגש לא מוכן ולא שלם עם עצמו. "זה בסדר", אמרה לו מירי והביטה בו עולה במדרגות בכבדות. הוא היה מבולבל, ככל שהתקדם בעלייה הוא הרגיש שאיזה חוט מושך אותו לכיוון ההפוך – ועם זאת ההימצאות בביתה של מירי נראתה לו השגת גבול. אולי מפני ששמע מעליו צעדים לא פוסקים שהגבירו את הססנותו והדגישו את הפיצול שקיים בבית הזה. למעלה חיים, מבשלים, מסדרים, ולמטה עוסקים במין.

הוא נכנס לאוטו וגילה שמישהו החנה את רכבו בצמידות אליו, איך יצליח להיחלץ מהמלכודת הזאת? ההגה לא נענה לו ופתאום בלי להרגיש הפגוש הקדמי בלט לכביש ומטח של צפצופים ניתך עליו. לבסוף הצטמצם שוב בין שתי המכוניות, חיכה שהכביש יתרוקן ואז אולי תיחלש הנוקשות ברגליו ובידיו. הוא השקיף על ביתה של מירי והתחרט שהלך משם. שם, חשב, זה ההפך מפה. שם יש קטורת, אווירה רוגעת ותחושה של מעטפת מגוננת, ואילו כאן בחוץ – מלחמת קיום. הוא נזכר בהילה, בחורה יפה שהייתה איתו בצבא. יום אחד הזמינה אותו לסרט, הם קבעו שיאסוף אותה מהבית אך לקראת השעה היעודה הוא התחרט בלי להבין מדוע, הרי היא יפה וחכמה, יש בה סקרנות וחוש הומור שהוא מבין ואוהב. הוא צלצל וביקש לבטל בתירוץ שהוא לא מרגיש טוב.

הילה לא ויתרה והגיעה לביתו, הבית היה ריק והם הסתגרו בחדרו. היא הפשיטה את חולצתו, כל נגיעה שלה הייתה כמו צריבה לא נעימה בעור. אך הוא נתן לה חופש לגלות לו את כל מה שהיא יודעת. הם נפגשו עוד כמה פעמים עד שזה נגמר והשאיר בו תחושה של הקלה אך לא אובדן עניין. למעשה, עד היום הוא הוגה בה מדי פעם בפעם, מנסה לפצח איך מגע רך כל כך מזכיר לו עד היום כווייה. כשהגיע הביתה לא הצליח להפסיק לחשוב על מאורעות היום, על כך שהוא נמשך לסיטואציה בביתה של מירי יותר מאשר לה־עצמה, אך הגיל שלה, הבשלות והניסיון שהביאה איתה עוררו את סקרנותו.

בערב אודי הכין לעצמו חביתה. הוא ערבב שתי ביצים בקערית ותוך כדי ערבוב הרגיש שהוא מאבד שיווי משקל. כדי להתייצב נשען על השיש, ביד אחת אחז בו ובידו השנייה שפך את הבלילה למחבת. מחלה שלא עוברת לעולם נעשית שנואה מיום ליום. מה שלא תעשה לה, היא תישאר.

לפעמים מתגנבת לליבו אמונת שווא שיום אחד יקום בבוקר בריא, יכתבו עליו מחקר פורץ־דרך שכותרתו תהיה "האדם הראשון שהחלים מפרקינסון", הכול ירצו לגעת בו, הוא יהיה כמו כוכב זוהר בתוכנית ריאליטי, הוא יהיה כמו האדם הראשון שצעד על הירח.

כשסיים לאכול צלצל למירי וקבע איתה שוב פגישה למוחרת. היא לא שאלה אותו אם הוא מרגיש מוכן, לא ביקרה אותו שברח מהפגישה הקודמת, התייחסותה נתנה לו הרגשה טובה. הוא אפילו הרגיש בטוח לספר לה על מחלתו. בבוקר הוא התקלח וסיים את המקלחת בזרם מים קרים כדי לפוגג את הנוקשות באיבריו. הוא קרא את ההמלצה הזאת באחד האתרים וגילה שיש דברים בגו.

כשהגיע שוב לביתה של מירי, לאזור שהיא כינתה "המרחב המקודש", על הרצפה היו פרוסים מזרנים. הם התחילו בהגדרת גבולות, המשיכו בתרגילי נשימה ועיסוי הדדי, היא הרגישה שהוא לא בטוח בגופו ולא מרגיש נינוח. היא שאלה אותו אם זה בגלל הפרקינסון, ופתאום קפץ לתודעתו סיפור שלא הרהר בו שנים – הוא סיפר לה שנולד עם מום בלב והחודשים הראשונים לחייו היו מאבק לחיים. הרופאים נתנו לאימו לבחור בין ניתוח לב פתוח לבין לקיחת סיכון ולהמשיך לחיות מתוך תקווה. אימו סירבה לניתוח, וכך שנים ארוכות הוא היה במעקבים רפואיים, הרופאים לא הפסיקו לגעת בו, נתנו לו הוראות: "תתפשט", "תתלבש", שלחו אותו לבדיקות אין־ספור, מקצתן פולשניות, שנים ארוכות. עד שהגיע לגיל שמונה־עשרה הרגיש שגופו שייך לרופאים, וזה עיצב את דפוסי התנהלותו עד כדי כך שהמיניות נתפסה אצלו חוויה לא נעימה. וכעת, ככל שנסחף אחרי הפתיחות הטנטרית, המגע הרעיף עליו עונג. מירי הנחתה אותו איפה לגעת והתהליך הסתיים במקלחת, היא שפכה עליו מים באיטיות כמו בנטילת ידיים. ההיכרות עם הטנטרה נסכה בו רוך, ביטחון עצמי והמון אנרגייה חיובית וטובה. העולם החדש שנחשף אליו נתן לו תחושה של פיצוי על הפרקינסון. "מחלה יכולה לקחת ממך, אך גם לתת לך הזדמנות", שינן לעצמו יום אחרי יום.