תת הכרה משתנקת לאטה / רונית ליברמנש־ורדי
היא נראית טוב. חיונית. אמא נוכחת פתאום. יושבת מולי בכורסה ירוקה, כעורה, מסקאיי, לא מוכרת. מסך מיטשטש בינינו. היא נראית טוב. חיונית. ופתאום קוראת לעזרה. לי. אני. בתה אהובתה. גבר זר מתיישב עליה. אדם בעל פרצוף מרושע וחיוך מעוקם, זדוני. כמו הנבלים מודבקי השפמים
בסרטי פעולה גרועים
אמא בוכה. אני מנתרת ממקומי ומנסה להזיז אותו ולא מצליחה להניד אצבע לא מצליחה – לא – שיתוק.
והתעוררתי.
התת-מודע או הפאקינג פסיכולוגיזציה המתורגלת, הו כה מתורגלת, רוב הזמן נוח לטפח
כעס
וחמה שפוכה
אדומה-צהובה, "הזעם כמניע פמיניסטי לפעולה", שחה המרצה לתיאוריות פמיניסטיות בשנה הראשונה לתואר השני,
זעם-זעם-זעם, הכול בי צורח את
חרפת האספירציה שלקתה בה. היא נחנקה וכשנמצאה כך, בחדרה, היה מאוחר מדי. וגם לולי
היה מאוחר מדי היו הוראות
מקדימות מדויקות שכולנו מילאנו בדבקות ובנאמנות וכן,
חייה היו גרנדיוזיים וטובים כעוצמת
דעיכתה הגרנדיוזית, הגלישה נטולת
הנחמה
במורד. ולא יכולתי להיות שם. לא יכולתי כי
לא הספקתי וכי הִשְׁחַתִּי די והותר מילים על החימה המעוורת כלפי אחות
בלומה, חסרת רגישות אחת. וכבר תשעה חודשים אני מסויטת
וכואבת ובזמן האחרון ערה לקיומו של נבט רך, מהוסס
של השלמה. כי חייבת להשלים אם אבחר בחיים וכרגע אין סיבה שלא
לבחור. וכמי שנאבקת פעמים רבות מדי
מאז
מותה (גם קודם לכן, כמובן. אסתמה היא אסתמה היא – ) לשאוף
אוויר לא מחורחר במהלך דלקות
תכופות מדי בדרכי הנשימה, חוזרות ונשנות וחוזרות, המחשבה
שהיא נחנקה
למוות
נחנקה בדד
בחדרה
עד ש –
מנהירה לפתע את שלוש
ההשתנקויות המאובחנות שלי בתשעת
החודשים האחרונים.
18 תגובות
איילת שמעוני
סיפור חזק, מעביר בעוצמה את רגשות האהבה, הכאב וחוסר האונים של הבת מול מחלתה ומותה של אמה. כל אלו מוליכים להזדהות שלמה עם האם, עם כל הכעס על מה שארע לה, ונראה שהבת, מתוך חווית אהבה והזדהות עצומות, נכנסת לנעלי האם.
אוולין כץ
שורות חזקות ומטלטלות
החזירו 50 שנה אחורה עם מותו של אבי בטרם עת.
חלומות פקדו אותי שוב ושוב.
שנה טובה רונית יקרה
איתן ..
כשחוויית הקריאה של היצירה כבשה אותי, מצאתי עצמי קורא חוויות שפקדו אותי, כשהלכו ממני טרם עת המשענות שהעניקו לי חיים. רונית, תודה.
ronitlib
תודה, איתן. הסוף האלים קשה מנשוא. מתי מעט זוכים במיתת נשיקה. במיטתם.
ronitlib
איילת יקרה, תודה. אוולין, אמי מתה בשיבה טובה ואף על פי כן ולמרות הכול, התייסרתי. אמי היתה האדם הקרוב אלי ביותר.
חנה תדהר
קורע לגזרים את המוח והלב. ללמוד להשלים מסתבר,שזה תהליך ארוך מתיש ומכאעב לא פחות. חיבוק מזדהה לך.
ronitlib
לא מפרטת יותר מכפי שפירטתי. צירוף של נסיבות שבעטין. מתעבת את הפועל. אבל בעטין. לא. יכולתי. להיות. שם. בשעות האחרונות. לרע ולטוב. החוויה מצלקת כך או כך. רחל בכר, תודה רבה.
ronitlib
חנתי, תודה רבה. וחיבוק גם ממני
brachelb
רונית יקרה, היטבת לתאר את חוסר האונים וההכאה על חטא לאחר מות האם. חלומות עוזרים לנו להתמודד עם היעדרות ומאפשרים לנו לקבל את השינוי, הרי אין דרך לשינוי או דרך חזרה.
שנה טובה ומבורכת.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
מאוד חזק וקשה, מאוד מזדהה לצערי
ronitlib
תודה, לאתי.
תמי קויפמן
רונית, השיר לא הותיר בי נשימה. גם בגלל התוכן ובעיקר בזכול האופן שבו שזרת את המילים, את השורות, את הפסיחות, והכל התערבב בכל.
חדות ההתבוננות שלך, בקונקרטי ובמה שבין המילים, ונתת לכך ביטוי גם, הופכת את החוויה לבלתי נסבל, הן עבורך הכותבת והן אצל הקורא. ומהי שירה אם לא היכולת הזו?
ronitlib
תמי מיטיבת הקרוא – בדיוק. לא הכאה ולא חטא. ניסיתי לכמת במילים את החנק והתסכול והכעס ולנוע ביו הקטבים. תודה.
arikbenedekchaviv
אני רוצה להניח את הקטע כמות שהוא לעצמו, ללא צורך לתת לו שם ז'אנרי, שרק יצמצם אותו, יכביד עליו.
זה קטע שהוא קרניX של התודעה או אולי באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים יותר – MRI של הנשמה.
אין לי מילות ניחומים, באמת.
הזמן לא מרכך דבר, נהפוך הוא.
ronitlib
היי אריק.אומטיקון של לב. תודה.
ronitlib
אמוטיקון. אמוטיקון. הידוע בכינוי "אמוג'י" 🙂
אסתר קאפח
סיפור מטלטל ועצמתי
ronitlib
תודה רבה