הציונות של סבא ואבא / איתן קלינסקי
אֶת הַצִּיּוֹנוֹת שֶל סַבָּא וְאַבָּא
קָבַר כָּל בּקֶר מֵחָדָשׁ בִּרְחוֹבִי
פּוֹעֵל הַזֶּבֶל הָעֲרָבִי,
אֶת הַמַּצֵּבָה מִשַּׁיִשׁ הִנִּיחַ
בַּנַּאי מִגִּ'ינִין
וְטַיָּח מִסַּכְנִין,
בְּגַּן הַפְּרָחִים הִדֵּר אֶת הַקֶּבֶר
גַּנָּן מֵהַשְּׁטָחִים.
אֶת הַצִּיּוֹנוּת שֶׁל סַבָּא וְאַבָּא
קוֹבֵר הַיּוֹם כָּל בֹּקֶר מֵחָדָש
מְהַגֵּר עֲבוֹדָה בַּשָּׁדוֹת וּבַמַּטָּעִים,
אֶת הַצִּיּוֹנוּת שֶׁל סַבָּא קָבַר הַשּׁוֹטֵר
שֶׁכָּלָא מְהַגֵּר מְנַקֶּה יַשְׁבָנָהּ שֶׁל צִיּוֹנוּת עֲרִירִית
בְּמַחְלֶקֶת הַסִּיעוּד בְּבֵית הָאָבוֹת שֶׁל מִשְׁעָן
שֶׁשְּׁמָהּ הַמְּכֻבָּס "דִּיּוּר מֻגָּן".
17 תגובות
brachelb
איתן יקר, שיר כואב על מצב עגום.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר כואב על מציאות עגומה ועצובה. תודה
mickyharel
שיר נוגע ועגום, אבל היום כבר אפשר לומר, מה היא ציונות? מי שקבר את הציונות זה כולנו שלא נלחמנו עליה יותר והדורות הבאים מזמן שקועים במחשבים הניידים שלהם ואינם רואים ציונות ממטר. ככה מתקיים שקט תעשייתי ואשליה של רווחה
נירה לוין
איתן יקר מאחלת לך הרבה בריאות, שמוצניקית מהקן במלבס.
אוולין כץ
שיר עוצמתי באמירתו ובכאבו
אכן מציאות אפוקליפטית ומדאיגה
עיה מהקן של השוה"צ במלבס
איתן יקר קבל את הברכה השומרית – "חזק ואמץ" .
arikbenedekchaviv
חמותי נמצאת בדיור המוגן של 'שלווה' בגבעתיים. אנחנו מברכים כל רגע וכל שניה שהיא שם. מקבלת טיפול ברמה הכי גבוהה שאפשר לתת, לאדם שכבר אינו יודע מי הוא, מיהם צאצאיו – אבל חי. אז החיים שלה מלאים בפעילויות – לפעמים אנחנו מקבלים ציור, פסלון קטן. היא צופה בסרטים, נמצאת בצהרי מוזיקה מרגשים.
כל זה רק הקדמה לכך:
הציונות הסוציאליסטית נקברה די מהר על ידי הציונות הבעלבייתית ממושבות הבארון. כבר אז, משהישובים היהודיים התגבשו להם, החל חיפוש אחרים שיעבדו במקום. התימנים בעלייה שמקפידים לא ללמדה "אעלה בתמר", תושבי עיירות הפיתוח בדרום ובצפון. אמי ע"ה קברה את הציונות את גירשו אותה מהקיבוץ מפני שסירבה לחלוק "רכוש פרטי" עם הקבוצה, בעוד מזכיר המשק יושב בתל אביב ולא עובד קשה כמותם.
לכן
השיר שלך אותי ברמה האישית-ההיסטורית לא "מטריד" כאמירה חתרנית, אמירת מרד, קינה ואבל על הלאומיות היהודית החדשה מאז 170 שנים לערך. השיר עוקצני ומריר, כשקוראים אותו בהקשר של מדינת הגירה לא יהודית.
אביבה לוין.
למגיב האחרון ARIKBEN שבת שלום . חבל שאינך כואב את המציאות המרה שבכל בתי האבות במיוחד במחלקות הסיעודיות המטפלות והמטפלים הם עובדות ועובדים זרים. . השכר הירוד לעבודה של 24 שעות רצופות יצר מצב שעבודה זרה ממלאת את התפקיד הזה. מצער, שהמגיב אינו כואב מציאות,, שבעבודות שירותים במלונאות ישנה התבססות על עבודה זרה. העבודה הזרה יצרה מציאות לא מוסרית – רווחי הון לחברות המעסיקות ושכר כלוב לעובדת קשה במחלקה הסיעודית עם קשיש יהודי בשלהי העשור התשיעי לחייו.. את כותב השיר ציערה העובדה שענף הבנייה ובמידה רבה חקלאות מתבססים על עבודה שרה , שיש בה שכר עלוב לעובד. . מגיב נכבד, זה לא שיר מריר כהגדרתך. זה שיר המביע כאב , שקרה דבר לא טוב לציונות היקרה לנו במדינת ישראל, שאנחנו אוהבים. . אני בכל אופן אוהבת. נאמנים פצעי אוהב, אוהב שכואב לו.
arikbenedekchaviv
אביבה היקרה
מה לדעתך עליי לעשות, לקחת את החותנת שלי למקום בו היא ומטפליה יסבלו, ואז אוכל להזדהות?
בעיית העובדים הזרים בתחומים בהם ילידי המדינה מסרבים לעשותה מוכרת היטב בגרמניה, למשל, שם הגירת העבודה התורכית יצרה קבוצה אתנית חדשה, בת כמה מליונים. האם קבוצה זו מוכנה, דור שני ואף שלישי לעבוד בעבודות הקשות של טיפול בקשישים?
אין לי מושג מה מוסרי, יש לי מושג שכלכלת ההמונים, תהליכי האורבניזציה מאז המאה ה- 15 ובוודאי אחריה, עם המצאת הדפוס, המהפיכה התעשייתית, הקמת בתי ספר ציבוריים, הובילו לריסוק הקהילה הקטנה שדאגה גם לזקנים, והבתים/הדירות בעיר לא מאפשרים למרבית בני המעמד הבינוני לטפל בהוריהם הזקנים בביתם.
זה לא מקרי, שבקיבוצים, בכפרים ערביים, אצל הבדווים הטיפול בזקנים מפותח מאוד, מתבצע בתוך הקהילה – יש מקום! ויש אנשים שזו עבודתם בתוך הקהילה. [ עם זאת, בקיבוצים בהחלט כבר יש מטפלים-ות פיליפיניים או אחרים!]
כל כתבת לי:
"לא שיר מריר כהגדרתך. זה שיר המביע כאב , שקרה דבר לא טוב לציונות היקרה לנו במדינת ישראל, שאנחנו אוהבים. . אני בכל אופן אוהבת. נאמנים פצעי אוהב, אוהב שכואב לו." – הויכוח בינינו אינו סמנטי, אם כי מריר = כאב, כי את רואה בשיר בטוי מעוצב של כאב, אכזבה אישית ואני רואה בשיר ביטוי מעוצב של החוויה הישראלית בת זמננו. אצלך – נאמנים פצעי אוהבת, אצלי – אין פצעי אוהב, כי לא כואב לי.
אז רק במובן הזה, התגובה המלאה שלי מצביעה על פצעי אוהב, פצעים היסטוריים, מפני שאני מסרב לחיות רק את "הרגע" הספציפי שהוא השיר עצמו. המילה ציונות גדושה במשמעויות מרחיקות לכת מהבטים היסטוריים, פוליטיים, תרבותיים, אנתרופולוגיים ואחרים, ולהתיחס אליה רק ברמת "נאמנים פצעי אוהב" מבלי לראות את המבט המקיף שיש בשיר, לדעתי כאן ורק כאן יש בינינו מחלוקת.
נעמה.
לאריק ולאביבה שבת שלום
אני כואבת את המציאות, שחלק הארי של פועלי בניין ושכירים העובדים בחקלאות הם עובדים זרים
המועסקים בשכר נמוך באמצעות חברות קבלן שעושות קופה. קרה משהו לא טוב לציונות שהיא מאד
יקרה לנו בארץ שהיא מאד יקרה לנו. למציאות המרה הזו ניתן ביטוי בשיר. שתהיה לנו שבת נעימה
ומבורכת
arikbenedekchaviv
המציאות לא תשתנה, אלא אם כן יחול שינוי כלכלי ותרבותי כזה, שישראלים ילידים יסכימו לעבוד בעבודות "מבזות" לשיטתם. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאפילו מורים-ות קשה למצוא כיום. לצערי, באמת באמת, הציונות של שנות החמישים בעיר חיפה אליה ישנם ישראלים רבים שמתגעגעים לא תקפה. זו קובה של המאה ה- 21. שגשוג כלכלי מוביל אנשים לחיים "נוחים" יותר, מודל הכלכלה הצרכנית לא מאפשר חיים "צנועים" "פשוטים" ללא רכישה של חפצים ושירותים, גם כשלא צריך אותם.
הארץ יקרה לי מאוד. המאיים עליה עכשיו הם לא עובדים זרים, לצערי, אלא בשר מבשרנו שקורא אחרת את המילה הזו ממך.
נעמה (תוספת)
וכן איתן כואב שהמטפלים והמופלות הצמודות לקשישים 24 שעות ביממה הם עובדים זרים. הטיפול הוא מסור ונאמן. אך קרה משהו לא טוב לחזון היקר לנו, מצד אחד עובדות מסורות מהפיליפינים , מאוקראינה מהודו ומצד שנח חברות המפיקות רווחים מהעבודה המסורה.
עיה..
ARIKBENDECHAVIV ,V , אתה קובע בתגובתך, שאיתן חי את הרגע הספציפי, ואתה אינך רואה את הרגע הספציפי אלא שונה מאיתן רואה את היריעה ההיסטורית. רבבות של פועלים זרים המועסקים על ידי חברות כוח אדם זה לא מפגע ברגע ספציפי, אלא זו תופעה היסטורית כאובה הפוגעת בחזון היקר , והחזון נותר יקר.
זה לא רגע ספציפי להביע כאב, שכבר שנים לא מעטות קיימת התופעה של ניצול עובדים זרים, שהם רוב רובם של העובדים בסלילת כבישים, בבניין, במתן סיוע ישיר לקשישים, בחקלאות, במפעלי מזון, במלונאות. חבל שאתה מייחס לאיתן מרירות, בעוד שהוא מביע בכנות רבה את כאבו, שאנחנו משלימים עם מציאות, בה יש אחוז גבוה של עובדים זרים בשכר נמוך. גם אני מצטערת שהציונות של סבא שלי מתה,
arikbenedekchaviv
אני לא קובע כלום. אני לא יודע מה איתן מרגיש/חש או חושב. אני קורא את השיר, ובשיר ישנה דמות שמדברת, ואם קבעתי משהו – זה ביחס אליה ולא ביחס למשורר עצמו. חשוב לי להדגיש את זה, כי רבים נוטים לבלבל בין הבאדם הביוגרפי שכתב שיר לבין הפרסונה האומנותית שלו, שמופיעה בשיר ואינה הוא, בהכרח!
כמו שכבר הגבתי קודם – לא יחסתי לאיתן מרירות, השיר לטעמי מריר, ואני לצערי לא מבין מדוע המילה הזו מעוררת תרעומת, כמו היא "נחותה" ביחס לכאב אמיתי? האם אדם מריר אינו כואב? מדוע הוא מריר?
לגבי השיר – מה לעשות, הוא חג סביב אירוע ספציפי שבו מעורב אבי הדובר בשיר.
אפשר לקרוא את השיר מההיבט האישי, כפי שאת עושה ואפשר לראות בו ייצוג של היסטוריה מאז 1880, וחזרתיות בלי נסבלת על מאבקי עליה 2+3 לעבודה עברית, והקינה על מות הציונות בגלל עובדים זרים, ששוב לא הם האיום האמיתי עלינו, כידוע.
arikbenedekchaviv
תיקון הכרחי – השיר מציג אירוע שגרתי שחוזר יוםיום, בו הישראלי כבר אינו עובד בעבודות הנחותות יותר, ודוק – הנחותות. נכון, השיר אינו "ספציפי", אלא מציג תופעה. כיוון שכך, הספציפי הוא הורי הדובר בתוך התופעה הכללית.
כיוון שכך, אני עוד פחות מזדהה עם הקינה על מות הציונות, האמנם אנחנו כהורים וכסבי-סבתות ניסינו לחנך את ילדינו להיות מנקי זבל, מנקי ישבני זקנים או פועלי בנין? יד על הלב, כל אחת שהעלתה כאן את כאבו של הדובר בשיר.
מההיבט הזה – אין לי אלא לראות ולקרוא את השיר קריאה סופר חתרנית, קריאה שבה הדובר בז לעצמו, או למצער, לא מבין לעומק את היעדר הקשר בין ציונות לבין ניקוי ישבני זקנים.
Ester
מצערת אותי התגובה הפוגענית והמעליבה כלפי משורר שכואב, שישנה במדינה שלנו תופעה קשה של רבבות עובדים זרים , ששכרם נמוך ללא זכויות סוציאליות. משורר הרואה בתופעה הכאובה המתת חזון יקר.
השמוצניקית מהקן שלך במלבס
איתן, לא היית ברור בשירך. אנחנו כיום כחברה מעדנו, כשלמעלה מ- 90% מהעובדים, הצמודים 24 שעות ביום לקשיש הסיעודי, הם עובדים זרים. אנחנו כחברה מעדנו, כשישנה תופעה של חברות קבלן המפיקות רווחים נאים מהעסקת העובדים הזרים. איתן יקירי, האמירה בסוף השיר היא כוללנית ואינה מובנת, היית צריך לפרוס את הפרטים הכאובים, שמהפיליפינים אנחנו מביאים את המנקים את ישבנם של הקשישים שלנו, המדדים במעלות העשור התשיעי והעשירי לחייהם. מצער, שהמייבאת את הפיליפיניות היא חברה קבלנית.
היה לנו פעם איגוד מקצועי של פועלי בניין, היום האיגוד מת, כי כ-90% מהעובדים השכירים על הפיגומים הם עובדים זרים.. לעובדות אלו היה צורך לתת ביטוי בשיר.
אני כואבת את מותם של שירי העבודה והמלאכה, ששרנו בקן של התנועה בהתלהבות רבה לפני כ-75 שנה.