הטוב ביותר / יאיר בן־חור

בבת אחת התרוקנו הקירות. כל זכר לא נשאר. הציורים, התמונות, המדפים המרהיבים ועליהם פסלים מעשי ידיו – הכול התפוגג, התאדה, היה כלא היה וכוסה בלובן אפרורי, קר, ריקני וחסר חיים.

"נשאר לנו לרוקן את חדר השינה ועוד כמה דברים קטנים במטבח", הוא שמע ממקום מושבו על הכורסה הישנה בסלון. עוד מעט גם אותה ייקחו. עוד פרק בחייו נגמר ולפניו האפילוג, פרק הסיום.

סחרחורת תקפה אותו, הכול מסתובב סביבו – ציורים שצייר לפני שנים מופיעים מול עיניו, דיוקנאות, פרצופים, פנים ושמות. הכול מעורבב, מעורבל, מסתחרר בעיניו הכבויות.   

"אפרים", הקיץ מנמנומו, "ארוחת הצוהריים מוכנה. בתיאבון", אורה הביאה לו את ארוחתו.

תיאבון? איזה תיאבון? למי יש חשק לאכול בסוף חייו, בישורת האחרונה של החיים? נשאר רק להתרפק על הזיכרונות, על העבר המפואר שלא ישוב עוד – להמתין בסבלנות אין קץ למלאך. כן, לאותו שטן, מלאך המוות שנוטל את נשמתך וגואל אותך מייסוריך.

כבר מתקשה בתנועה, נעזר בהליכון ובמטפל צמוד. לפעמים עובר לכיסא גלגלים כי כמה אפשר לדדות באיטיות צבית מעייפת? כן, הוא משלים בהכנעה, אני קשיש סיעודי.

משפחתו דאגה לשכְּנו באחד מבתי הדיור המוגן המפוארים, היוקרתיים והמרהיבים ביותר בישראל. בכל פעם שישראלה מגיעה לביקור היא מתפעלת מהמבואה, מהדירה הגדולה והמרווחת מאוד ומהשירות האישי והמקסים של צוות המטפלים. "ממש שירות וי־איי־פי סידרנו לך פה, אבא, בית מלון חמישה כוכבים. בשבילך רק הטוב ביותר!" מקפידה לומר לו בכל ביקור.

ואפרים מסתכל בה בעיניו החלשות, מהנהן קלות ושותק. וכי מה יעשה? אין לו תלונות, אכן פינו אותו למוסד מפואר ויוקרתי, אבל המוסד המפואר והיוקרתי הזה הוא לא ביתו, הוא לא הבית שלו.

הוא מתגעגע לציורים שלו, לתמונות שצילם, לפסלים שפיסל… הוא מתגעגע לטיולים ברחבי העולם, למסעות השיט הרבים שיצא אליהם בצעירותו. והוא מתגעגע בעיקר לפנְיה אהובתו האחת, היחידה והנצחית, פניה רעייתו בשבעים השנים האחרונות, פניה אהובתו שהכיר מגיל חמש־עשרה, פניה אשתו שכל טיול איתה ברחבי העולם היה בעבורו אוצר קסום, פניה יקירתו שטיפל בה וסעד אותה עד יומה האחרון במה שעד לא מזמן היה ביתם. מגע ידה כה חסר לו, קולה הענוג, ליטופיה, חיבוקיה, נשיקותיה – נוכחותה. בכל פעם שנזכר בה דוק של עצבות אופף את פניו ועיניו נעשות רכות ומצועפות. הו, פניה, פני שלי, נאנח, אילו היית כאן איתי עכשיו…

לאחר מותה לא עמד לו כוחו. איך אפשר להיפרד ממי שהייתה החיים שלך בשמונים השנים האחרונות? איך אפשר להמשיך לחיות בלי חיים?

ואפרים לא רצה לחיות, ביום מותה נפסקו חייו. נטל מנה גדולה של כדורים מאלה שנוטל קבוע וחשב לסיים כך את חייו – איתה. יחד יהיו בשמיים באהבתם הנצחית. אלא שתוכניתו לא צלחה, הוא נשאר בחיים, חיים ללא חיים, חיים תלותיים.

השיקום נמשך חצי שנה. לא היה קל להחזיר לאפרים יכולות שאבדו לו. פיזיותרפיה נמרצת ועיקשת לרגליים, עבודה עיקשת לא פחות של קלינאית תקשורת שלא ויתרה לו גם כשהוא ויתר לעצמו – ובתוך חצי שנה השיבה לו את יכולת הדיבור. הוא אומנם מדבר לאט ומדגיש כל מילה והברה, אבל מדבר. שיקום נמרץ וארוך שהשיג את מטרתו. 

ועכשיו הוא כאן, ב"בית המלון חמישה כוכבים" שמצאו לו ילדיו. אנדרי המטפל הפיליפיני שלו דואג לו לכל צרכיו – הוא מפשיט ומלביש אותו, מקלח, עוזר לו לאכול ולשתות, מנגב לו את הפה בכל ארוחה, ובכל ערב משכיב אותו לישון – לא לפני שמספר לו סיפורים על ילדותו בפיליפינים בעברית בסיסית מתובלת באנגלית בסיסית לא פחות. אפרים נהנה להקשיב לסיפוריו של אנדרי, וכי מה יש לו לעשות? הם מדברים ביניהם עברית ואנגלית, ואפרים לפעמים בלי משים עובר להונגרית – ואז שניהם צוחקים צחוק פרוע ומשחרר.

יום אחד הגיע אנדרי בשעות הערב כהרגלו להשכיב את אפרים לישון, ולא מצא אותו בדירה. הוא יצא החוצה, חיפש במבואה, אולי אפרים מבלה שם בין חברים – ולא מצא אותו. לאחר מכן עלה אל האחות הראשית, אולי אפרים מקבל אצלה טיפול – וגם שם הוא לא היה. לשאלתו הוסיפה ואמרה שאפרים לא יצא משטח הבניין – לא ברגל ולא באמבולנס. נעלמו עקבותיו. אנדרי נכנס לדירה של אפרים, התיישב על הכורסה ושקע בהרהורים על אפרים ועל הסיפור החדש שהכין לו. אפרים, אני מחכה לך, יש לי סיפור יפה לספר לך, אתה בטוח תאהב.