עץ הלימון / רונית ליברמנש־ורדי
בתחילת השבוע שעבר יצאנו לצעידת עוקף-שדות-בואכה בית העלמין-המושב הסמוך – ולקינוח לפינת הכושר הרחוקה יחסית מביתנו-אך-נטולת הפרעות אנושיות.
ע' נשא עמו שקית גדושה בלימונים מהחצר מנחה ל"נחום" הקברן, שם בדוי.
נחום שמח לראותנו ובישר שהיתה לו המון עבודה בזמן האחרון. מסתבר שבני שבעים פלוס מהמושבים הסמוכים נוטים להתפגר בהמוניהם במזג אוויר קר. "הם סתם לא היו בכושר", שחתי לנחום הנמרץ והתזזיתי ותוך כדי כך תהיתי בקול האם הגיעה העת לרכוש חלקת קבר במקום הפסטורלי והמשליו הזה.
היום שבנו וצעדנו באותו המסלול. נחום, שפיקח על הפועל שכרה קבר טרי, נופף אלינו בשמחה ובישר שטרף את כל הלימונים ביום אחד. למיטב זכרוני הכילה השקית כעשרים לימונים לכל הפחות ולנוכח פרצופי המשתאה הסביר שהוא "סוחט ושם המון סו-כר ומים וככה שתיתי הכול. זהו, אין לימונים. לימונים ז"ל".
בנימה אופטימית זו נפרדנו והמשכנו לצעוד ותוך כדי כך, חשבתי שאני הולכת ומתקרבת לקלוז'ר המיוחל במהלך עשרת חודשי האבל שחלפו עד כה. סוף כל סוף, מתקרבת להשלמת הפער שבין שכול לכישלון. כי "לימון הוא לימון הוא לימון הוא לימון" – בעיקר העץ הנדיב שבחצר, כפרפראזה על הוורד הפרה היסטורי של גרטרוד שטיין.
6 תגובות
arikbenedekchaviv
מרתק הקטע הזה.
העיבוד של הפתגם הידוע – אם החיים מזמנים לך לימונים… ורפרור לי"ח ברנר "שכול וכישלון" – הופכים סיפור אישי לרחב הרבה יותר.
ronitlib
ידעתי שאתה תבין ותרפרר :). תודה
לאה צבי (דובז'ינסקי)
מסתבר שלימון נשאר לימון והמתים ממשיכים למות , עדיין איני יודעת היכן אני נמצאת חלפו 9 חודשים, אהבתי את הסיפור ואת התמונה.
תמי
רונית, הלימונים כמשל…והפער בין שכול לכשלון, ולגבי "צמצום הפער"? אולי הוא יישאר תמיד? לא יודעת, אולי שם תשאר חתחת לימון
איילת שמעוני
לטרוף את החיים… להוסיף סוכר, ובמהרה הכל נגמר. מתוק מריר, אני לא חושבת שחמוץ.
ronitlib
כן, לאה. עדיין קשה. גוונים של כאב? שונים ומשתנים בעוצמה כזו או אחרת. ותודה גם לאיילת ולתמי. הלימונים שלנו – למדנו את המושג "מובחלים" – נהדרים. לא חמוצים. ומתעבת סוכר, איילת. משאירה את הסוכר ל'נחום'. סוחטת ומוסיפה חצי לימון לכוס מים.