פינת הסיפור הקצר

לחיות / טובה זהר

בוקר דביק ולוהט במיוחד. כאילו כל היקום כולו נדחס ללוע של הר געש.

לבשתי את הביקיני הכי מינימליסטי שלי, מעליו שמלונת לבנה שקופה. אספתי שיערי לגולגול וטסתי בקורקינט החשמלי לחוף הים. קבעתי להיפגש שם עם שיר, ליד הקיוסק. בדרך כמעט התנגשתי בבחור שדהר על הקורקינט מהכיוון הנגדי. לאחר שסקר אותי, התחלף מבטו העוין לחרמן – יש לך מזל שאת כוסית, סינן, והמשיך לטוס אל הבלתי נודע.

הגעתי לים כל עוד נפשי בי, מרגישה כמו עיסה עטופה בזפת נוזלית. כמובן ששיר לא הייתה עדיין. היא מהמאחרות הכרוניות. סימסתי לה שאני יושבת על  שפת המים בקו ישר מהקיוסק. פשטתי את השמלה וצנחתי על החול הטובעני, שולחת רגליי לגלים הבאים והולכים לסירוגין. גררתי את ישבני מספר סנטימטרים נוספים לכוון הגלים, היכן שהמים נושקים לשפה והחול בוצי וקריר יותר. טמנתי ידיי בחול, נזכרת כיצד בילדותי בנינו טירות ומגדלים מבוץ, עד שהיה מגיע גל מרושע ומחריב את האחוזה בשצף קצף.

ידי נתקלה בגוף זר ומוארך מזכוכית. הדפתי את החול הרך מסביבו ושלפתי בקבוק פקוק. יכולתי לראות מבעד לזכוכית השקופה את הדפים המגוללים בתוכו, כמגילה גנוזה. חילצתי את הפקק, שלפתי את הדפים , יישרתי אותם והנחתים  על ברכיי.

התחלתי לקרוא:

"לפני שבוע ברחתי מהכלא. ניגשתי חרש לחדר של מוישה לבדוק אם הוא כבר נוחר. אנחנו ישנים בחדרים נפרדים. נחירותיו ניסרו את חלל החדר. שבתי לחדרי, שלפתי את המזוודה מתחת למיטתי, אותה ארזתי בבוקר בחיפזון, כשמוישה הלך לבית הכנסת. הערתי את יוסל'ה, הוא התינוק הכי קטן שלי, נטלתי אותו בזרועותיי ונסתי אתו, נועלת אחריי את דלת הכניסה של דירתי. הנחתי את יוסל'ה בעגלה שהייתה מונחת בחדר המדרגות ויצאתי לרחוב.

אני חופשיה, חופשיה, חופשיה, צרחתי בלב.

השארתי לבתי הבכורה, רחלי, מכתב קצר על הכרית שלה. מוישה מעולם לא נכנס לחדר של הבנות. כתבתי לה שהייתי חייבת לעזוב ושבאחד הימים אסביר לה את הסיבה. ביקשתי שתהיה אחראית לאחיה הקטנים ושלא תכעס עלי. אני בטוחה שהיא תבין. כבר זמן רב היא קולטת אותי מהלכת בבית כמו צל, בוכה הרבה, פני חיוורים ועיני כבויות.  האם כך רצה אלוקים שתיראה אשת איש?

גלגלתי את העגלה עם יוסל'ה בתוכה לתחנת האוטובוס הקרובה. אחד הקווים שם מגיע לתל אביב, העיר הטמאה והמשוקצת, כך מוישה מכנה אותה. מזל שחסכתי כסף בקופה סודית, תמיד ידעתי שיום אחד אקום ואעלם.

עקבתי בעיני אל מעלה הרחוב לוודא שמוישה לא מופיע, השם ישמור. האוטובוס ששם פעמיו לתל אביב הגיע סוף סוף. קיפלתי את העגלה, בזרועי הפנויה אחזתי ביוסל ועלינו. האוטובוס התפתל בסמטאות השכונה הצפופה, רוקן עוד ועוד אימהות עם טפם ועגלותיהן. לא זיהיתי אף אחת. מוישה אסר עלי לדבר עם אנשים ברחוב. גם עם נשים לא. עליה לערוך את הקניות ולשוב מיד הביתה, היה נוהם. הוא פנה אלי בגוף שלישי, מעולם לא כינה אותי בשמי. הילדים  קראו לי אמא. שנים לא שמעתי מישהו קורא לי בשמי, לא בבית ולא בחוץ.

בלילות שישי, ישבנו בשני שולחנות נפרדים – בנים לחוד ובנות לחוד. למוישה יש את הכיסא שלו, ולי את שלי. אם במקרה נגעתי ברפרוף בכתפו כשהגשתי את הסעודה, הוא היה משמיע נהמה עצבנית במיוחד ואחריה פולט – טפו.

פעמיים בחודש היה מוישה מסמן לי בגסות שאבוא לחדרו לקיים מצוות פרו ורבו. הוא עשה כל מאמץ לא לגעת בי, רק החדיר את איבר מינו ונהם. כאב לי. לאחר דקה, לפעמים פחות, אותת לי – עופי מפה.

בחדרי, ליטפתי את גופי שעה ארוכה. כמהתי ליד אנושית שתיגע בי בעדנה, שתחבק, מישהו שיאמר לי – כמה את יפה. העברתי את ידיי על בטני, על שדיי והפטמות המזדקרות, גונחת מעונג לחושך הסמיך.

אצלנו מיניות ויחסי אישות נחשבים לשורש כל הרע, לדבר פסול, חטא שאין לו כפרה. אנחנו מזדווגים כי ההלכה דורשת, יש להביא ילדים לעולם, כמה שיותר הרי זה משובח. לא מאמינה שזו מצוותו של הקדוש ברוך הוא. זו המצאה זדונית ושטנית של בני אדם, שונאי נשים.

כשקילחתי את הבנות, חיבקתי אותן וביקשתי חיבוק בחזרה. הרגשתי איך האהבה זורמת  לכל נקבובית בגופי והאושר הציף אותי.

אף אחד לא ראה אותי במערומיי מעולם. מוישה מקיים איתי יחסים כשכותנתי לגופי. רק הבלנית המרשעת הייתה סוקרת אותי במבט פולשני, כשטבלתי במקווה. המכשפה הזו לא חדלה לנגוס בבשרי במלתעותיה, גם כשהייתי במים. זקנה בלה ומכוערת.

חוף אלנבי – השמיע הכרוז באוטובוס. ירדתי במהירות, כמעט מעדתי, מישהו תמך בי ועזר לי להוריד את העגלה. שומו שמיים. גבר נגע בי. מה מוישה היה אומר?

תרתי אחר ספסל מוצל וצנחתי עליו. עיניו של יוסל שישן עד כה, נפערו לרווחה, הוא הושיט את ידו הזערורית לעברי. האכלתי אותו ברסק תפוחים והוא זלל בשקיקה. תלשתי מראשי  את הפאה ושיערי נחשף לראווה.

 שוב בקע בתוכי קול – את משוחררת, משוחררת, משוחררת.

גלגלתי את הגרביים העבות והכעורות שחבשו וחנקו את רגליי והשלכתים לפח שלידי. האוויר והאור ליטפו את רגליי החשופות.

כך ישבנו שעות רבות, השמש נטתה לשקוע, עוד מעט נכנסת השבת.

בחורה ארוכת רגליים במכנסונים קצרצרים, בחולצת גופייה ובשיער ירוק, חלפה על פניי, מובילה אחריה כלבה מסולסלת. יוסל'ה צייץ בהתלהבות. ירוקת השיער עצרה וחייכה. היא אמרה שתולתול שלה כלבה חברותית ושאלה בזהירות אם היא רשאית להניח אותה על הספסל ליד התינוק, כדי שיוכל ללטף אותה. כן, בטח, עניתי, ולא ידעתי עצמי מרוב אושר. יוסל'ה ליטף את תולתול והמשיך לצפצף משמחה.

אני גלי, הציגה עצמה, ואתם? זה יוסל, יוסל'ה, השבתי, ואני סתם אחת ללא שם וללא כתובת. מבטה קלט את הפאה הזרוקה על הספסל. ואז, אז השמעתי זעקת שבר מרוסקת שפילחה את האוויר ופיתולי גופי זעזעו מוסדות ארץ.

אתם באים איתי, עכשיו, אמרה גלי בקול רך אבל פסקני. לא הוצאתי הגה. הנחתי את יוסל בעגלה, בדמיוני גזרתי את הפאה לגזרים, מותירה את קווצות השיער המתות על הספסל.

צעדנו לאורך קו החוף. גלי ירוקת השיער עם תולתול, ואנוכי עם יוסל'ה בעגלה. גלי אמרה – עצרו לרגע. היא הניחה את תולתול בעגלה ליד יוסל, שלפה מכשיר נייד, קצת דומה למכשיר שיש למוישה, אבל שונה, שיחקה באי אלו כפתורים ולחצה על אחד מהם. אז הראתה לי את הצילום שצילמה. פלא של החילונים. התבוננתי בעצמי. בביתי לא היו מראות. מראה השיער שצנח על כתפיי ללא הפאה, השיב לי את הצבע ללחיי. ליטפתי ברוך את שיערי באצבעותיי. גלי חייכה.

הנה, זו הכניסה לדירתי, השותפה שלי נסעה לפריז. היא תחזור רק בעוד שבוע. אתם תשנו בחדר שלה הלילה, אמרה גלי בצורה טבעית וקולחת.

עיר החטאים? זו עיר של צדיקים. אני חייתי בעיר של בני עוולה, עלתה מחשבה במוחי".

שיר גהרה מעלי מאחור. הגעתי, אמרה והוסיפה – רגע, אמרנו שלא מביאים עבודה לים. מה זה? בכתב יד? מה קרה לך, נשרט לך המוח? זו לא עבודה, עניתי קצרת רוח. אחר כך אספר לך. בינתיים תמרחי לי קרם הגנה על הגב ותפסיקי לחפור לי בראש. אני בעמוד האחרון.

המשכתי לקרוא:

"גלי רצה לחדר הצדדי ושבה כעבור חמש דקות, אחריה התפתלו על הרצפה זנבות של מצעים משומשים. שוב נעלמה לחדר, וכששבה, הכריזה – המיטה שלכם מוצעת. הכל נקי. היא הראתה לי היכן המקלחת, שלפה מאחד הארונות מגבת גדולה ופיג'מה ארוכת שרוולים ומכנסיים והגישה לי.

לכי. מגיעה לך מקלחת הגונה אחרי היום שעברת. אל דאגה. אשמור על יוסל ואחר כך תקלחי גם אותו. אחר כך נכין חביתה וסלט ותלכו לישון. עשית היום את מסע חייך.

לא הוצאתי מפי הגה. פניתי ממושמעת למקלחת. קרצפתי בזרם מים חזק ובסבון את כל צלקות הנפש שמוישה חרט בי עם השנים. התחושה הייתה מטהרת. הרבה יותר מהמקווה. כשיצאתי מהמקלחת הרגשתי כמו מישהי אחרת שהשילה תחפושת אותה עטתה שנים רבות.

קילחתי במהירות את יוסל'ה, לא הייתה שם אמבטיה, רק דוש. על השולחן בסלון, בין בקבוקי בירה ריקים, ערימת בדלי סיגריות במאפרה וכד עם חמניות צהובות, הניחה גלי שתי צלחות, בתוכן – חביתה, טוסטים קלויים, עגבנייה חתוכה, גבינה לבנה וצהובה וזיתים ללא חרצנים. היא התנצלה שכלי המטבח שלה אינם מופרדים בין חלב לבשר. לא אכפת לי, השבתי. הארוחה הייתה מלכותית. במהלך היום כולו לא הגיע דבר אוכל לפי. עיניה של גלי זהרו. המלאכית שלי.

גלי אמרה שהיא הולכת לישון כי עליה לקום מוקדם בבוקר לעבודה. היא הושיטה לי מפתח לדירה, במקרה שנרצה לרדת לטייל למחרת וחתמה בזה שניפגש לקראת ערב.

שנתי הייתה רצופה ומשוחררת. רק פעם אחת, התעוררתי בבעתה בעקבות חלום מסויט, בו מופיע מוישה וחוטף אותי בחזרה לכלא. כשפקחתי עיניי בהלמות לב, הבנתי שזה היה חלום בלהות. חזרתי לישון כשחיוך על פניי.

מוישה, אתה שומע? נסר, רסק ופורר את הכיסא שלי, אל תשכח לפני כן לעטות כפפות. השלך את השרידים לפח".

עכשיו אני לרשותך, אמרתי בקול סדוק לשיר. אבל בבקשה, אני מתחננת – תעשי לי פוצי-מוצי בגב……

4 תגובות

  • arikbenedekchaviv

    הסיום פתוח, כולל סיפור המסגרת הפתוח.
    סיפור ללא "מטרה" וללא "רצון לחנך", תלוש ככה מאווירו של עולם,מוליך לשום מקום מבני ברק או ממאה שערים?
    הוא כתוב יפה, ברצף. הוא מושך אבל לצערי הוא נופל למלכודת התחבולה שלו: המלהב"ד, או "סיפור בבקבוק זכוכית". אין מספיק בסיפור על מנת ליצור קשר בין מביאת הסיפור, בבגד ים מינימלי, שהי כוסית לבין כותבת הסיפור, על אף מאמץ ניכר ליצור תקבולת ניגודית בין שתיהן.
    לכן לדעתי הוא הולך לאיבוד על אף יסודותיו המעולים.

  • לימור

    סיפור מאוד מושך לקריאה ומעניין. הסיפור הפנימי וסיפור המסגרת מפגישים טיפוסים מנוגדים והמפגש הזה מכניס מורכבות: העולם הצעיר לעומת העולם השמרני, הקורקינט לעומת הבקבוק שכמו לקוח מעולמות אחרים לחלוטין, הלבוש המינימליסטי למול הפאה החונקת את הראש.

השאר תגובה