שרשים / רון גרא

מֵאָז עָזַב אֶת בֵּית הוֹרָיו..

דִּירוֹת רַבּוֹת עָבַר.

קֶשֶׁת חֲלוֹמוֹת גּוֹאָה בּוֹ

רֵיחַ הַמַּנְגּוֹ הַפִּיטַנְגּוֹ,

כְּשֶׁעָטַף שֹׁרֶשׁ בְּיָדָיו

וּשְׁתָלוֹ בֶּעָפָר תָּחוּחַ

בְּתִקְוָה וּבְשִׁיר.

מֵאָז שָׁרָשָׁיו לֹא נָחִים,

לֹא מְיַשֵּׁב חַיִּים.

קוֹרֵא אֶל הַשָּׁמָיִם מֵעָל

וְאֶל הָאָרֶץ לָדוּן אוֹתוֹ

עַל שָׁרָשָׁיו הַנְּטוּשִׁים

לָדוּן אוֹתוֹ לְחַיִּים.

6 תגובות

arikbenedekchaviv

מאי 9, 2023 ב9:43 am הגב

הבית האחרון יפהפה.
אמנם חז"ל אמרו: כי האדם עץ השדה, והמטאפוריקה השטוחה משימוש מייחסת תכונות עצים לבני אדם – החל משורשים ועד צמרת, ענפים, עלים ומה לא.
יש בשיר שינוי, שנובע כתוצאה משתילה, כלומר מפעולה היוצרת שורשים לפי מיתוס מקובל ביחס האדם לאדמתו, לארצו, לשורשיו ולמקומו.
השיר מתחיל ב"דירות" מוחלפות, סימון מובהק של חיי אדם במטרופולין, כשהוא "לא קונה" לעצמו דירה/בית. [אוי אוי – בתרבות הישראלית, זה נורא ואיום], וכהמשך להיעדר "התקבעות בקרקע", מאז שתל בעפר התחוח, שורשיו לא נחים, ואין "יצירת חיים במקום מסויים" או כך אני מבין את השורה: "לֹא מְיַשֵּׁב חַיִּים.", כשהמילה "מיישב" בעלת משמעויות מובהקות של "ישוב הארץ", "יצירת מקום" ו-חיים.
שיר שלענ"ד מרפרר לשירי עליה שניה, השיר מהכונן האלתרמני "נלבישך בשלמת בטון ומלט", או לתרבות המתנחלים מאז 1968.