סולו / טובה זהר

פרק א' – יום ההולדת.

זהו זה. גמלה בי ההחלטה. אני הולכת על זה.

ביום הולדתי השישים ערכתי מסיבונת צנועה בביתי. חלקתי את הרעיון עם תאומתי ועם קומץ חבריי שהלך והידלדל בצורה מטרידה. גם מפני שחלק הלך לעולמו, וגם מהסיבה שעם השנים הפכתי לסוג של סוציומטית. פשוט עייפתי מהבריות ומלהגם של בני-האנוש.

מבחן המציאות שערכתי לגילוי חבריי הטובים באמת, היה פשוט: סימסתי לאלה שחשבתי שהם רעיי, בערך עשרים וחמישה כאלה, בתחינת 'הצילו'. שאלתי אותם אם יש באפשרותם להלוות לי אלף שקל עד הראשון בחודש, כי נתקעתי ואני בצרות. כחמישה עשר מהם ענו לי מידית –  'בוודאי'. האחרים התאיידו. הזמנתי ליום הולדתי רק את אלה שנענו לבקשתי, לא לפני ששיתפתי אותם בתרגיל ובישרתי להם שהם עברו אותו בהצלחה.

אני שבה לרעיון שהוכרז לאחר שרוקנתי לקרביי כוס יין בשלוק. ההחלטה שלי השכיבה אותם על הרצפה. תאומתי בדקה לי את המצח לוודא שאיני קודחת ושרויה בדמדומים, דן-דן מדד לי את הדופק ועמליה סיננה: 'גוועלד'. רק טליה, שעוסקת במיסטיקה, אמרה: "דווקא נשמע מדליק. לכי על זה". בעוד התדהמה רובצת בחדר, זינקה עלי חתולתי הקשישה, שמנת, והתחפרה בין קפלי בטני. היא חשה בחוסר הפרגון של חבריי, ועוד הטובים שבהם, וביקשה לגלות אמפתיה.

אבל איכשהו זלגו להם הימים וההגיג התפוגג לו לאטמוספירה. חמש שנים נוספות נשרו להן כמו מטר של כוכבים נופלים. עם כל שנה שחלפה, לא שכחו חבריי להזכיר לי, תוך כדי זרנוקי צחוק, את אותו רעיון פסיכי לפני חמש שנים. וככל שהזכירו – כך התאוויתי יותר לממש אותו, עד שהוא הפך לאובססיה של ממש. 

ביום הולדתי האחרון, באוגוסט 2016, הכרזתי בפניהם שהשנה, ויהי מה, אני מממשת את הפנטזיה. תאומתי לא בדקה לי הפעם את המצח, היא מתה לפני שנה מדום לב. אולי חסרונה המריץ אותי לבצע את המעשה. חוץ מזה, הוצהרתי השנה רשמית על ידי הפסיכיאטר שלי כסוג של חרדתית. אני נוטלת חצי כדור 'ציפראלקס' ליום. לא שפחתו החרדות, חס וחלילה, אבל כמו שאומרים במקומותינו – "נו, שויין, במה זה כבר יכול להזיק?"

רגע, לפני כן, למען הגילוי הנאות, עלי לחשוף את האמת כולה. התכנית שלי נתקעה בעיקר בעקבות התאהבותי בחגי לפני ארבע שנים. התאהבות? סחרור חושים, איבוד עצמי לדעת, פרפורי בטן, דפיקות לב דוהרות, נקישות שיניים, סומק בלחיים, וכתמים כתומים  מהתרגשות מפוזרים על צווארי, כמפה המסמנת אזורי סכנה. חגי ואני התבדחנו על היותנו זוג קשישים חרמנים נטולי רסן.  

אבל כמו בסרטים הקיטשים, ההתאהבות נכנסה לריטואל חולני. מידי פעם כשהתקרבנו לכדי ערטול נפשי ללא פוזות, נבהל הילד וברח. אחר-כך הוא היה חוזר, ואני, צייתנית למהדרין, נפלתי למלכודת. ושוב – התקרבות, חיבור ממגנט ומנוסה. הדפוס הזה חזר על עצמו מספר שנים. הוא הצטיין בתפקיד המתעלל הסדרתי ואני כשפוטה המזוכיסטית. עד שאמרתי – לא עוד. השתחררתי מכבלי הרומן הזה כמו כלבת פודל שקצצו לה את הזנב, או כמו, כמו בקבוק ספרייט שרוקן מתוכנו ונשלח למחזור.

כבר מספר חודשים אנחנו חברים טובים, בלי סקס. אני מרגישה שאם נשכב והוא שוב יעולל את התרגיל הזה, אכה אותו במקל של מטאטא. אני שומרת את המקל למטרה הזו בלבד.

כך שב לו ההגיג מאותו יום-הולדת, במשנה מרץ. שיתפתי את חגי. אנו מספרים זה לזה כמעט הכל. הוא עיוות את פניו. אולי פרצופו המכווץ, נבע מהעובדה שהוא חובש כיפה. התכנית שאתחתן עם עצמי הביאה אותו לחיוורון פנים ולגרוד קצה אפו באצבעו באינטנסיביות יתר. תהיתי איך עדיין לא נוטפות לו טיפות דם מהשפיץ של האף. הוא גם מישש את הכיפה לבדוק שהיא במקום. לכל זה הצטרפה תזזית גב לולבית, כמו בתפילה. פתאם הוא הכריז בקול צורמני שכואב לו הראש והוא חייב ללכת הביתה לנוח. כך נותרנו הרעיון ואני לבד. אפשר לחשוב מה כבר אמרתי. שאני רוצה להתחתן עם עצמי? ביג דיל.

פרק ב' – השמלה.

קודם תרתי אחר שמלת כלה. מעולם לא זכיתי לעטות בגדי כלולות. שנים חלמתי לחוש את מגע הבד הצחור על עורי.

לפני שנים, בגחמה פראית, נכנסתי לחנות מפוארת בכיכר המדינה ומדדתי שמלות חופה בזו אחר זו. כמובן שלא היה שום חתן ברקע. הייתי גג בת עשרים ושש. עם כל שמלה שמדדתי אינפפה המוכרת בקול דק וצייצני – "זו יושבת עלייך בול. בזו את נראית כמו נסיכה, וזו, זו מבליטה את חיטובי גופך בצורה מושלמת…" וכך הלאה. הצבעתי על השמלה היקרה ביותר, שמלת תחרה ומשי, תוצרת איטליה, והבטחתי למוכרת לשוב אחר-הצהריים עם החתן. הותרתי אותה בין הררי שמלות מפוזרות בכל החנות. הקולבים נותרו ריקים. הספקתי לקלוט את מבטה הרצחני.

אבל הפעם, כמעט ארבעים שנה אחרי, יצאתי למשימה במטרה לקנות שמלת כלה, ויהי מה. לא רציתי לשכור שמלה. הרי החתונה הזו היא לכל החיים והתאוויתי לשמור את השמלה למזכרת.

תרתי אחר חנויות לאביזרי כלה במחירי סוף עונה או כאלה שהן 'יד-שנייה', אבל לא מצאתי. מסתבר שלכלות אין מחירים של סוף עונה. די הגיוני. בחנות אחת שאלו אותי אם השמלה היא לנכדה שלי. "לא, היא בשבילי", עניתי. המוכרת התלהבה ואמרה – "אם אלה נישואין בפעם השלישית, מגיעה לך הנחה גדולה". נאלצתי להשיב לה שאלה נישואים ראשונים. בחיוך מופתע היא גמגמה 'מזל טוב' והוסיפה "מצטערת, במקרה כזה אין הנחות".

ואז קלטתי אותה. בחנות חבויה לשמלות כלה, בסמטה לא מזמינה במיוחד, ברחוב בן-יהודה בתל-אביב, מונחת הייתה בשכיבה על כיסא וינטג' בורדו, את שחשקה נפשי: שמלת שלגייה באיזון מפתיע בין נועזות לענווה. שרווליה ארוכים, עשויים תחרה מעשה אומן, מחשופה נדיב אבל לא מוגזם, ומהמותן כלפי מטה גלשו שכבות של בד שיפון ענוג ומלטף.

איזה מזל שיש לה שרוולים, חשבתי. לא מתחשק לי ללחוץ את ידי הקרואים בזרועות חשופות ומקומטות. במיוחד הייתי אלרגית ל'מידלדל' הזה של העור מתחת לזרועותיי. זה מזכיר לי תמיד כרבולת של תרנגול הודו. ולגבי המחשוף? אתמודד אתו. אקנה חזייה מיוחדת, כזו שיראו רק קצת מהחריץ בין השדיים, שגם הוא כבר מזמן מחורץ כמו שביל ישראל.

נכנסתי לחנות וביקשתי למדוד את השמלה המונחת על הכיסא. המוכר היה מאיר פנים. "מה, בגיל כה צעיר את מתחתנת? סבתא יודעת?" שאל אותי בחיוך. הגבתי בצחוק בלתי מרוסן. קיוויתי שהוא לא יבחין בחסרונן של שתי שיני הבינה שלי, בשורה התחתונה. "כן, ההורים לוחצים", המשכתי את הבדיחה. "מיידעל'ה, בואי, מדדי כאן מאחורי הוילון" אמר ברוך והושיט לי את השמלה.

פשטתי את בגדי החולין ובידיים רועדות השתחלתי דרך הראש לשמלה, נזהרת לא למעוך את שכבות הבד הגולש מטה. באינטואיציה היה ברור לי שזו האחת. המראה בחנות אישרה סופית את תחושתי. חייכתי בעונג. המוכר אמר: "לכל סיר יש מכסה ולכל כלה השמלה שלה" היא חיכתה לך מיידעל'ה, שבוע לפני שאני סוגר את החנות". לא רציתי לומר לו שלי דווקא חסר המכסה, יתכן שהאור בעיניו היה כבה בשנייה, ולא התחשק לי להרוס את המעמד החגיגי. שילמתי תמורת השמלה וההינומה מחיר סביר לגמרי, ובתור צ'ופר הוא העניק לי זוג נעליים לבנות, שטוחות, במתנה. "בכוונה איני נותן לך נעלי עקב, כדי שלא תפלי מהגובה באמצע החופה". איזה מוכר. יצאתי מהחנות וראשי בשחקים.

פרק ג' – הרבנית.

הגעתי לחלק הקשה יותר – הרבנות. קיוויתי לעבור את המשוכה הזו בשלום, אם כי בליבי ידעתי שהסיכוי די קלוש. טליה, חברתי המיסטיקנית, שעוסקת בקבלה, נתנה לי שם של רבנית 'נוחה וגמישה', כך היא אמרה. האמת היא שזו הייתה יותר נקמה צינית ברבנות ובכפייה הדתית. התחשק לי להשתעשע איתם קצת. היה ברור לי מלכתחילה שהרעיון יכשל. 

המפגש עם הרבנית התחיל בנועם. היא שלפה טופס ממגרת שולחנה במטרה למלא את הפרטים. שאלתה הראשונה הייתה באיזה תאריך אני מקבלת את המחזור החודשי. השבתי שהמחזור שלי פסק בערך לפני עשרים שנה. רק אז היא הואילה להתבונן בפניי לראשונה. "אני מבינה", פסקה. בשאלתה השנייה היא חקרה לשם החתן. "אין חתן", עניתי, "אני מתחתנת עם עצמי". כאן, כנראה, הגדשתי את הסאה.  היא גררה את כיסאה לאחור בצרימה עזה, התרוממה באגרסיביות בכל כובד משקלה, ובאצבע מאיימת צווחה: "תגידי, מה את חושבת, שהגעת לקרקס? צאי מכאן מיד לפני שאני מזעיקה את השומרים". היא כדררה את הטופס והשליכה אותו לפח, ואני כדררתי עצמי לכיוון היציאה. 

הגעתי לביתי, מדדתי שוב את השמלה, התמוגגתי מהשתקפותי וידעתי. אני זורמת עם זה. הרבנות הנכלולית והמרובעת הזו לא תשבור אותי. וחוץ מזה, הם לא שמעו על המילה 'קידמה'?

לגבי מקום לחתונה, זה הלך דווקא בקלות. התקשרתי לחברי הוותיק דן-דן, בעל פאב בתל-אביב. שאלתי אותו אם יוכל לסגור לי את המקום לערב אחד באמצע השבוע. "ראשית, בסבבה" ענה והמשיך: "מה, את עדיין עם הרעיון המטורף הזה שלך?" "כן", עניתי בלקוניות, כאילו אני לא עושה מזה עניין, אבל בפנים הלב שלי ניתר בפראות. "נו, שיהיה במזל", "כבר התחתנו כאן כמה זוגות חד-מיניים, אז למה לא חתונה חד-זוגית?" קבענו תאריך, וכבר למחרת מיהרתי לבית-דפוס להדפיס את ההזמנות. אולי פחדתי להתחרט ברגע האחרון. וגם, מניסיון, למדתי שדואר ישראל איטי, כמו באחת ממדינות העולם השלישי. הסמל שלו, צבי, מזמן הפך ל- "הצבי ישראל על במותיך חלל".

בהזמנה כתבתי:

"הנך\כם מוזמנים לחתונתי שתערך בעשירי לחודש מאי בשעה 17.00 ברחוב אבן-גבירול 31 בפאב "לגימה". מתנות ליחיד".

כולם אישרו את בואם. אפילו חגי אמר שיבוא. הוא גם הפגין אבירות והציע להיות החתן. "בלי טובות", אמרתי לו, "מה, שתברח לי באמצע החופה?" אבל אתה יכול להיות השושבין. הוא הסכים.

פרק ד' – החתונה.

בליל האירוע הגיע השושבין שלי, חגי, לקחת אותי לחתונה במונית. הוא הגיש לי זר חבצלות לבנות ואמר "מזל טוב". הוא לבש ז'אקט אפור ועניבת פרפר מנוקדת אדום ועיניו ברקו. נדמה לי שהצלחתי לסחוף גם אותו לרעיון החתונה היחידנית. הוא אמר: "את נראית ממש כמו כלה מהז'ורנל". במדרגות הרמתי את שכבות השמלה כדי לא למעוד. מילא כלה ללא חתן, אבל כלה ללא חתן ובגבס, זה כבר מוגזם.

בפתח הפאב דלקו נורות צבעוניות ומישהו, בטח טליה, כתבה שלט צבעוני: "מזל טוב, זו הקארמה שלך", עם חץ לכוון הפאב.

בתוך הפאב סידר דן-דן שולחנות עגולים עטויים מפות לבנות ועל כל שולחן נר אווירה ריחני וזר כלניות סגלגלות באגרטל מזכוכית. על השולחן המלבני היחיד, מונחת הייתה עוגת שוקולד ועליה כלה ענקית ממרציפן. האורחים כולם כבר היו ישובים, בטח דן-דן ביקש מהם לבוא רבע שעה לפני. כשנכנסתי, במלוא זיווי, נשמעו מחיאות כפיים סוערות. דן-דן הכריז במיקרופון: "משקה ראשון עלי, השני על חשבון החתן". הוא גם הציג חלק מהמתנות: שיק גזור לחצי מאבנר, סוף שבוע ליחיד ביוון מעמליה, וגם חפץ ארוך עטוף. "מי מנחש?" שאל דן-דן. איציק המצחיק צרח: "ויברטור, כמובן". שאגות הצחוק הרעידו את הקירות.

חגי הפתיע כשאחז את זרועי והוביל אותי לבמה. שוב מחיאות כפיים. בהגיענו, הוא עטה את פניי בהינומה, הרים אותה לרקע, השקה אותי בלגימת יין ואמר: "מזל טוב לחיי הכלה". ובאוזני לחש: "את יכולה עוד להתחרט. אהיה החתן". כולם קמו וצעקו אחריו: "לחיי הכלה". חגי זז הצידה.

"נ..א..ו..ם  נ..א..ו..ם  נ..א..ו..ם, רוצים לשמוע את הכלה, נשמעו קריאות מכל הכיוונים. לא הייתה לי ברירה. התרוממתי, הגב התחתון הציק בצביטות מדודות, כהרגלו, והרגל הימנית נרדמה בעקצוצים קוצניים. אני חייבת לומר משהו, הדהד קול בראשי. מישהו הגיש לי את המיקרופון. "לא צריך", אמרתי. "תודה לכם, אמא ואבא, יהיה שמכם ברוך, שהבאתם אותי עד הלום. אני בטוחה שאתם משקיפים עלי מאחד העננים ומתמוגגים. בעצם, את אמא, אולי לא הכי מרוצה. הבת שלך המוצלחת בשמלת כלה בלי חתן, את מתפלאת, ומונה את כל החתנים שיכולים היו להיות לי. את אהוד שלמד אדריכלות ואני החלטתי שהשפתיים שלו דקות מידי, ואסף, שלמד רפואה, וכל פעם שראה אותי הסמיק, כך אמרת, והטייס הזה שהיה בשבי בסוריה….מצטערת אמא, אבל כל החתנים כבר סבים, אז החלטתי להתחתן עם עצמי. שיהיה לי הכי טוב ונחת וסבבה. תודה לכם, חבריי, שהגעתם לחגוג איתי".

האמת, בחתונה כזו עוד לא הייתי.