זקנתי כבדת הימים / איתן קלינסקי
זִקְנָתִי כִּבְדַּת הַיָּמִים
פּוֹגֶשֶׁת בַּטִּיּוּל בְּמַעֲלוֹת הַגִּלְּבּוֹעַ
עֵצִים עֲבֻתִּים כִּבְדֵּי זְמָן
עֵצִים שֶׁהָאַהֲבָה בְּחַיֵּיהֶם לֹא גִּלְּתָה סִמָּנֵי עֲיֵפוּת.
אֲנִי מְקַנֵּא בָּעֵצִים הַחֲסוֹנִים
כִּבְדֵּי הַזְּמָן בְּמַעֲלוֹת הַגִּלְבּוֹעַ
אֲנִי עִם כֹּבֶד הַזְּמָן, הוֹלֵךְ וּמַאֲפִיר, הוֹלֵךְ וּמִתְפּוֹרֵר
נִתְמָך בְּמַקֵּל הַסּוֹעֵד אֶת צְעָדַי עָטוּף בְּדִמְדּוּמִים
וְעוֹד קוֹצִים וּבַרְקָנִים סְבִיבִי גְּבוֹהִים מִקּוֹמָתִי
וּמוּלִי הָעֵצִים הָאֵיתָנִים
כִּבְדֵּי הַזְּמָן בְּמַעֲלוֹת הַגִּלְבּוֹעַ
הֵם זְקוּפֵי צַמֶּרֶת עֲדוּיָה
בַּעֲלוּמִים מְחַיְּכִים בַּאֲדָמָה סַרְבָנִית וּטְרוּשָׁה.
זִקְנָתִי הַמְּדַדָּה מְבַקֶּשֶּׁת מֵהָעֵצִים בְּמַעֲלֵה הַגִּלְבּוֹעַ
לְטַפֵּס בְּמַדְרֵגוֹת הַצַּעֲקָה
לְהַרְווֹת צִמְאוֹנִי לַחַיִּים
בְּצוּף אֲמִירֶיהַ.
השיר נכתב בעת טיול למעלה הגלבוע, שאורגן על ידי הנהלת "מגדלי הים התיכון" לדיירי בית האבות. אני מבקש לשתף את הקורא בעוצמת הפער בין תחושות הרעננות, שחשנו רעייתי ואני עת עלינו יחד רגלי לאותה פסגה בגלבוע בטיול תנועתי לפני שבעים ושתים שנים ובין תחושות העייפות שחשנו עת אנחנו עולים ברכב מהודר וממוזג לפסגות הגלבוע
10 תגובות
hagitum
שיר נהדר. כמה הייתי שמחה אם שיר זה היה נכנס לאנתולוגית השירה שערכתי בנושא הזיקנה. כל כך מרגש. כל כך מעצים . והעצים… תודה לך
סטלה
מאחלת בריאות טובה למשורר . הוקסמתי מהשיר . השיר החזיר אותי לנעורים הקסומים והרעננים ., כשהעפלנו ברגלינו לפסגות הכרמל, התבור, הגלבוע …..והיום אנחנו מגיעים מותשים לאותם מקומות בטיולים,, שמארגנים לנו בדיור המוגן ב"משען" באוטובוס נוח וממוזג.
לאה צבי דובז'ינסקי
קראתי וכל כך התרגשתי, התיאורים הנפלאים של העצים וחוסנם יחד עם כאב הגיל אני מזדהה ואוהבת את השיר היפה והמרגש, תודה !
brachelb
נפלא, האנלוגיה בין החוסן לבין חולשת הגוף המזדקן, יש בהחלט במה לקנא. יחד עם זאת אותם עצים מרוממים רוח ומשכיחים לרגעים את המצב הקיים, מעורר זיכרונות נעימים. כל זמן שאיננו יכולים להישאר צעירים לנצח מוטב להם לעצים שיפיחו בנו מעט אופטימיות.
מיקי הראל
יש לי אהבה גדולה לעצים. תאורך המרגש של העצים אל מול הזמן ההולך ופוחת של החיים והנשימה ההולכת ומתמעטת במעלות הרים, ובכל זאת הרי הם מתים זקופים כבני אלים, ומקשטים את חיינו ונותנים צל , סוככים. תמיד מוקירה אותם. תודה על השיר הזה.
arikbenedekchaviv
הגלבוע, איזה שם מהמיתוס המקראי האהוב עליי, מסיפורי הגבורה והמוות – שאול, למשל –
"הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות כי שם נגעל מגן גיבורים מגן שאול בלי משיח בשמן. מדם חללים מחלב גיבורים קשת יהונתן לא נשוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם. שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו מאריות גברו. בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן. איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה יהונתן על במותיך חלל. צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה".שמואל ב – א-' יט' – כז
אני קורא את השיר היפה שלך, ואני קורא את סיפור שאול האומלל, ההולך ככפוי שד אל המלחמה הזו, ששמואל כבר הודיע לו על מותו ומות בניו בה.
גם בשיר שלך נמצאת אותה ידיעה איומה [אולי לא] של הסוף. הזקנה מול העצים שזקנתם היא מקור חיותם וכוחם. הזקנה שבשלה :
זִקְנָתִי הַמְּדַדָּה מְבַקֶּשֶּׁת מֵהָעֵצִים בְּמַעֲלֵה הַגִּלְבּוֹעַ
לְטַפֵּס בְּמַדְרֵגוֹת הַצַּעֲקָה
לְהַרְווֹת צִמְאוֹנִי לַחַיִּים
בְּצוּף אֲמִירֶיהַ.
הזקנה מדדה, כבר לא פוסעת, והרצון בחיים, אותו כוח שהעניקה הידעונית מעין דור לשאול, ששמואל הרג נפשית.
לענ"ד היסודות הריגושיים בשיר אינם "מעודדים" או "אופטימיים" כלל ועיקר. השימוש בביטויי זקנה "מתפורר.. מאפיר.. מקל.. מדדה " אין מטרתם ליצור היפוך דיאלקטי עם סוף השיר, בדיוק ההיפך.
הידיעה.
אותה ידיעה של שאול, על אף האוטובוס הממוזג, כפי שנכתב בהערה לשיר, שמותו וודאי, ולא נותר לו אלא להגן על כבודו, נכון, בהרי הגלבוע!
מרים חן
איתן, אני בגילך. הזקנה, כשהיא נוגעת בקצוות העליונים של העשור התשיעי של חיינו, היא מכבידה מאד… מול המעמסה הפיזית והרוחנית שהיא מעמיסה על גופנו יש להתמודד איתה בראש מורם.
David Gross
יפה כתבת.
איתן קלינסקי
תודה למגיבים שכיבדו את שירי בתגובותיהם.
תמי
תודה על שיר אמיץ, שוזר תמונות במעגל החיים של כולנו