מקוננות / מתן אדרת
צִפּוֹרִים מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה עָפוֹת בִּמְחוֹל רְקִיעִים,
מְחַפְּשׂוֹת מִשְׁעָן לַדּוֹר הַבָּא לְקוֹנֵן.
הֵן זוֹכְרוֹת אֶת מַסְּעוֹת עֲבָרָן
נוֹדְדוֹת יַחְדָּו לְמָקוֹם שֶׁבּוֹ נַפְשָׁן תְּשׁוֹבַבְנָה.
לָהֶן אֵין אֶת הַזְּכוּת לְקוֹנֵן בְּצַעֲרָן,
עֲלֵיהֶן לְהַמְשִׁיךְ בִּמְעוֹפָן מֵעֵבֶר לַמֵּצַר.
שֶׁלֹּא כְּמוֹתָן, הָאָדָם שׁוֹהֶה קִינָתוֹ.
הֵן גּוֹלוֹת מִבַּיִת לְבַיִת.
ניקוד: יאיר בן־חור
3 תגובות
arikbenedekchaviv
מעניין, שילוב תיאור הטבע וגואל האדם.
מאז ומעולם ציפורים עוררו בבני אדם קנאה על יכולתן להתנתק מהאדמה.
אגב, הציפורים הגולות חוזרות לארץ מוצאן מדי שנה.
איתן.
שיח שירי כובש לב
מיקי
ציפורים הן פריבילגיות, כנפים הן זכות גדולה שמקרבת אותן לשמים והן לא קשורות למלחמות, ולא פוליטיקה או שום דבר ארצי ומכוער. אבל, מסעותיהן אני משערת שאינם קלים ויש להן אבדות. הן לא מקוננות בצערן , הן כן מקננות. יצרת כאן משהו יפה שאינו מקביל לאדם למעט הצורך שלהן במזון והטיפול בגוזליהן. מאידך אין הן גולות, הן מנתבות עצמן לפי מזג האוויר ושבות לארצות מוצאן.