שירת הסופר / יאיר בן־חור

ספרו ה־23 עוד מעט יֵצא לאור. הוא זכה בכל פרס אפשרי ולפני שנתיים אף קיבל פרס ישראל לשירה. ועכשיו הוא יושב בחדרו והמילים לא יוצאות. מנסה לכתוב עוד שיר ומוחק מייד. הכול נראֶה לו חיקוי זול של שירים שכבר כתב. מִחזור הרסני של מילים, מחשבות ואותיות. מה יש כבר לחדש?

נכדתו נכנסת עם כוס מים, כוס קפה ופרוסת עוגה. היא מניחה את המגש בקצה שולחן הכתיבה, מאז ומתמיד הוא שוכח לשתות ולאכול כשהוא כותב.

אומר לה תודה ומייד כשהיא עוזבת ההשראה חוזרת, מתחיל לכתוב שיר חדש ובתוך דקות הוא הופך לסיפור חדש, סיפור ראשון אי־פעם. מנשה קורא את יצירתו ולא מבין לאן נעלם השיר שהתחיל לכתוב ואיך הפך לסיפור. שוב כותב שיר ובמהרה גם הוא הופך לסיפור. כל כתיבה ספרותית מתורגמת לפתע לסיפור, הראש חושב סיפורים… והמשורר הידוע הופך לסופר…

מעולם לא כתב סיפורים, מאז החל לכתוב בגיל שבע תמיד הפנה את מרצו לכיוון שירים, שירים קצרים או ארוכים מעט יותר, רק שירים. הוא לא האמין בכתיבה ארוכה ומעולם לא הייתה לו סבלנות לשיר ארוך, בוודאי לא לסיפור. לפני שלושים שנה ניסה כוחו בכתיבת רומן לאחר שבמסגרת עבודתו בהוצאה לאור ערך ספר בצורה מופתית לדעתו ולדעת המבקרים. הוא היה מרוצה כל כך מהתוצאה שהושגה בעבודה קשה, ארוכה ואף מתישה לעיתים, עד שהחליט לכתוב רומן בעצמו. לאחר חודש התייאש והבין שזה לא בשבילו, הוא לא נועד לסיפורים, בוודאי לא לרומנים, הוא משורר מתומצת ותמציתי, כותב מעט וחושף הרבה, מעט מילים הבוראות עולם ומלואו.

והינה עכשיו, בגיל 78, הוא יושב מול צג המחשב וכל מה שיוצא ממקלדתו מיתרגם מיידית לסיפורים – ארוכים יותר וארוכים פחות – סיפורים, לא שירים. מה קרה למנשה? שבעים שנה חשב שירים ופתאום בהבזק רגע אחד שבו נגה נכדתו נכנסה לחדר שינה כיוון וחשיבה והפך לסופר? בגילו? זה הרי מנוגד לתפיסת עולמו הספרותית ובעיקר לאופיו.  

לאחר הסיפור העשירי החליט שנפל דבר בעולמו וטלפן לידידו הסופר והמשורר נחום עוזיאל. הוא חייב לברר איתו מה קרה ואיך זה ייתכן. צלצל כמה פעמים ללא מענה. רק אז הציץ מנשה בשעון שעל הקיר, מחוגיו הראו: 3:56. הציץ בחלון – לילה. כל כך הרבה זמן אני כאן כותב, שכבר ארבע לפנות בוקר? דיבר אל עצמו בלחש. 

כעבור יומיים דיבר עם נחום ידידו. איך קרה ששירה בת שבעים שנה הפכה באבחה אחת לסיפורים? איך קרה שהשירים נשכחו וכל מרצו וחשיבתו מופנים עכשיו לסוגה אחרת, מתורגמים לסיפורים? מנשה חייב להבין זאת, לחקור זאת לעומק.

"למה אתה מתעסק בכך?" התפלא נחום, "מה זה משנה מנשה?" ומנשה פלט צחוק קל מהצירוף היפה בעיניו "משנה מנשה" וכבר מוחו החל לעבוד – רעיון לסיפור נוסף.

"לא נראה לך מוזר שפתאום הפכתי לסופר?" הקשה מנשה.

"לא, כתיבה היא כתיבה, מה זה משנה אם זה שיר או סיפור? העיקר שאתה ממשיך לכתוב!"

בהמשך שיתף אותו מנשה ברעיון שעלה לו תוך כדי שיחתם על מנשה לא־משנה ואשתו כרמל לא־משנה, "אתה רואה, אפילו בשיחה שלנו עכשיו עולים לי רעיונות והם מיתרגמים מייד לסיפורים, לא לשירים. מוזר לי!"

"מצוין! מה רע בכך? הבט, מנשה ידידי, אתה צריך לשמוח. זכית בכל הפרסים האפשריים שאפילו אני לא זכיתי בהם, אתה ממשיך לכתוב אף בגילך המתקדם, ואתה מוערך, אהוב ונלמד באוניברסיטאות ובבתי הספר. מה רע לך? הלוואי עליי!"

מנשה חש בנימת קנאה בדבריו של נחום, נחום מקנא בי? גם זה נראה לו מוזר. ככל שנחום המשיך ודיבר התחלפה הנימה למרמור, כך הבין זאת מנשה אך לא אמר דבר.

בגיל שמונים הוציא מנשה בן־צבי את ספר הסיפורים הראשון בחייו. הספר התקבל בהלם מסוים מצד מבקרים וקוראים כאחד. בשוך התדהמה נראה היה שעולם הספרות והביקורת מחבק את מנשה ואת ספרו החדש, ובסופו של דבר לאחר כמה שנים גם הקוראים הנאמנים של מנשה בן־צבי התרגלו לרעיון שהמשורר האהוב עליהם הוא עכשיו סופר. 

לאחר מותו התגלתה בעיזבונו אסופת סיפורים קצרים שכתב בצעירותו וכפי הנראה גנז או שכח ממנה.