גברת פרקינסון במלחמה / ענת קוריאל

כשהמלחמה החלה, הבית שלנו עם הממ"ד הפך למוקד עלייה לרגל. שעה אחרי הבום הראשון הופיעו בדלתנו שיר, בתו של בעלי, ובנה. הם באו עם מזוודה עמוסת בגדים ותיק רחב ממדים, מסוג התיקים שבולעים לקרבם הכול. לאחר מכן הופיעו החבר של שיר עם שני כלבים גדולים.­­­ לאחד היה פרצוף סימפתי ולשני היה מבט זועף. שלישית הגיעה חברתה הכי טובה של שיר.

החבורה העליזה התווספה ליושבי הבית הקבועים: בעלי, בננו בן החמש־עשרה וכמובן לד כלבנו העדין והנאמן.

התחיל להיות לי צפוף. כשעברתי מחדר השינה לסלון או למטבח הייתי צריכה להדס בין משחקים וחפצים שהיו פזורים על הרצפה, כלבים מכל עבר והמון רגליים.

במקרר הושמו אריזות חדשות, הדברים שלנו נדחפו לאחור. דחפתי את זרועי כמה שיותר עמוק ואכלתי את מה ששלפתי.

בבוקר שלמוחרת הבום הראשון מצאתי את כולם יושבים בסלון, הכלבים התמרחו על הספות ולד כרסם לעצמו את הרגל.

הכלב הזועף המשיך לזעוף והכלב הסימפתי לקח ללד צעצוע לכרסום בצורת עצם. לד התרגז ונעמד זקוף, אוזניו, ראשו והצוואר הזדקרו גם הם, ניכר היה שהוא לא מרוצה אך הוא לא העז לפתוח במריבה. פציפיסט (יותר הגיוני שסתם פחדן). חטפתי את הצעצוע מפיו של הכלב ונתתי ללד.

שיר סידרה בינתיים את הממ"ד, היא הכניסה לתוכו בקבוקי מים והתיזה כמה שפריצים של בושם שיהיה נעים. היא החליטה לישון בממ"ד כי ככה לא צריך להעיר את בנה כשיש אזעקה באמצע הלילה.

החבר של שיר נהג לשבת באמצע הספה והכלבים מימינו ומשמאלו. פעם אחת ראיתי אותו סורק בעיניו את עורו ברגליים ובזרועות, מחפש משהו שנעלם ממני.

כשתפס אותי מתבוננת בו הרגיש צורך להסביר: "אני רוצה לעשות קעקוע חדש אבל לא נשאר לי מקום פנוי".

החברה של שיר הציעה שנכניס לממ"ד את מכונת הקפה וככה הם ירגישו כמו בבית קפה ביתי. רק צריך עוד להכניס עוגיות, שיהיה מה לנשנש.

הצטמצמתי בחדר השינה וסגרתי את הדלת, וכך נוצרו לי שלושה מעגלים: המעגל הכי פנימי שבו אני והטלוויזיה הרועמת, המעגל האמצעי שבו מצויים בני הבית, משם חדרו אליי קולות של רהיטים מוזזים, קרקוש כלים, ריחות של אוכל – והמעגל החיצוני שבחוץ המאיים תמידית לפלוש לתוך הבית.

לא הפסקתי לשמוע את הדיווחים, לראות את הזוועות. כשלא יכולתי יותר כיביתי את הטלוויזיה, אך אז זה נעשה עוד יותר גרוע כי מול המרקע הכבוי דמיוני השתולל. טבעם של המראות הללו הוא שהם נגררים אחריך מבוקר עד ערב ומשאירים אותך דרוך שמא יקרה משהו רע יותר.

מקל ההליכה שלי היה מוטל על הכיסא וכמו אמר לי: "קחי אותי מפה, כבי את המרקע ולכי".

"לאן ללכת?"

יש לי שלוש חברות קרובות במיוחד, את שלושתן אני אוהבת אהבת נפש, אחת מהן שוקדת עכשיו על מחקר ולא רציתי להפריע לה. השנייה נסעה צפונה למשפחתה ולא רציתי לעבור מבית צפוף אחד למשנהו. בסוף שלחתי הודעה לטובי בזו הלשון: "האם אני יכולה לבוא אליך לכמה ימים? צריכה אותך". טובי מייד חזרה אליי ולא שאלה שאלות. היא הודיעה לי שהיא הולכת להכין לי חדר, להחליף מצעים ולשטוף את הרצפה. "אני מחכה לך", כתבה בפסקנות כאילו חיכתה להודעה הזאת מאז ומתמיד.

חשתי רפיון בגוף. בגלל המחלה או בגלל המלחמה? הכנת תיק בעבורי היא מטלה קשה מאוד, שליפת חולצה שאחריה נופלות עשר חולצות שבסוף צריך גם לקפל. פעולה שידיי שכחו לעשות… בכלל, יש לי ההפך מידי זהב, אני קוראת להן "ידי נזק". פעם כשהייתי נוסעת הייתי לוקחת חצי בית, היום אני לוקחת כמה פריטים קלים במיוחד, ושמתי לב שלא מפריע לי להיות לפעמים לכלוכית. והכי חשוב לא לשכוח את התרופות, בלעדיהן אני חסרת אונים. עצם המחשבה שיום אחד אשכח אותן מכניסה אותי למצב של אי־שקט ותחושת חנק בגרון. כמעט כל יום אני פותחת את מגירת התרופות כדי לספור כמה כדורים נותרו לי. זה מזכיר לי איך כשהייתי בת ארבע הלכתי עם אימי לטייל בעיר והיא קנתה לי קופסה קטנה של סוכריות עדשים. כל כך רציתי שהם לא ייגמרו לי אז החבאתי אותן, וכל יום בדקתי שהקופסה עדיין במקומה עד שהתקלקלו לבסוף בלי שאכלתי מהן בכלל.

*

בעלי הסיע אותי (לאחר מחאה) לטובי. הגעתי אליה בשעות אחר הצוהריים, היא גרה בקומה שלישית בלי מעלית והמעקה במעלה המדרגות לדירתה רעוע.

צלצלתי בפעמון וטובי פתחה לי את הדלת מייד, כאילו חיכתה מאחור. "ילדתי", אמרה (ככה היא קוראת לי מאז נפגשנו במקום העבודה, הייתי בת שלושים אז והיא בת חמישים), "מה אעשה איתך ילדתי, באת ממקום שקט יחסית ישר אל תוך האש. אין לי ממ"ד וחדר המדרגות מלא בחלונות", "אבל יש אותך", אמרתי, "אני צריכה אותך". "טוב", אישרה ולא הוסיפה לנושא, "זה החדר שלך, זה הבית שלך עכשיו, את לא צריכה לבקש ממני רשות לכלום, גר פה גם אוליבר החתול שעכשיו הוא במצב 'גוש': כשבאים זרים הביתה הוא מתחפר מתחת לשמיכה ומתקשה כמו אבן, תסתכלי, הוא אפילו לא זז מילימטר, אני לא מבינה איך הוא מצליח לנשום". חשבתי לעצמי שגם אוליבר נמצא במלחמה והשמיכה שעוטפת אותו היא הממ"ד שלו. בלילה חשבתי על אוליבר שוב, אנחנו ישנים באותה דירה וטרם הצלחתי לראות את קצה זנבו. מה, הוא לא אוכל? לא שותה?

טובי מעשנת בלי הפסקה. היא תמיד עישנה, אבל לא כמויות כאלה. כל הבית נמלא שיעולים כבדים, את הסיגריות אומנם לא הרחתי כי מחלת הפרקינסון שדדה ממני את חוש הריח. אל השיעולים התרגלתי, כמו שמתרגלים לאיזו נוכחות שתלטנית ומקבלים את מרותה. לפני עלות השחר שתינו כבר היינו ערות, ואמרתי לטובי שאני יוצאת להליכה כמצוות הרופא, והיא הזדעקה ואמרה: "מה פתאום? אני באה איתך". כשפתחתי את דלת הבית הזדעזעתי לגלות שהמדרגות חשוכות לגמרי. התברר שהחשמל נותק כבר מזמן כי הדיירים לא שילמו לחברת החשמל. נאחזתי במעקה בכל הכוח וטובי נתלתה עליי, לאט־לאט הצלחנו לרדת משלוש הקומות ולחצות את השביל שכל המרצפות שבו התנדנדו תחת כפות רגלינו. כשהגענו לצומת השחר כבר עלה.

ראינו את מנקה הרחובות מסיים את שנת הלילה שלו ונחלץ משק שינה. הוא בירך אותנו לשלום בחיוך רחב ומאיר עיניים, כמו אמר לי, "אל תרחמי עליי, הטבע ואפילו העולם כולו הם הממ"ד שלי". הוא התחיל לגלגל את הפח שלו ולטאטא.

טובי ואני הלכנו שלובות ידיים, אני בגלל שיווי המשקל הקלוקל והיא בגלל קשיי הנשימה. כשהלכנו בשׂדרה היא אמרה, "אנשים שרואים אותנו שואלים את עצמם מן הסתם מי התומכת ומי הנתמכת". נכנסנו לסופרמרקט. "בואי נשחק באימא ובת", אמרה לי והנהנתי בהתלהבות. עגלת הסופר שימשה הליכון, אני נשענתי על העגלה וטובי חיבקה את זרועי. אחר כך היא אמרה בקול רם כדי שכולם ישמעו: "מה נאכל היום בצוהריים, בתי?" הצעתי כמה אפשרויות.

התחלתי לחפש את המצרכים הרלוונטיים, אחת הקופאיות הסתכלה עלינו ואמרה לטובי: "איזה בת נהדרת וסבלנית יש לך, לא כולן כאלה, את יודעת", "גם לא כולם כמו אימא שלי", עניתי לקופאית. כשניגשנו לבסוף לקופתה התחלנו להתווכח מי תשלם, לא הייתי מוכנה לוותר עד שהקופאית אמרה בנחישות לטובי: "תני לה לשלם, היא הבת שלך, ממילא כל הכסף שלך יעבור אליה בסוף, הילדים מוצצים לנו את הדם". יצאנו מהסופר וצחקנו כל הדרך חזרה הביתה.

באזעקות כל השכנים התגודדו במדרגות של קומה שתיים, קומות אחת ושלוש לא באו בחשבון. מי שפיקח על נוהל האזעקות היה שכן מקומה שלישית, דלתו מול דלתה של טובי. הוא חוזר בתשובה שטובי קראה לו צדיק והדביקה את כל השכנים בשמו החדש. ליד דלתה של טובי ניצב כיסא ובכל יום הניח עליו צדיק תשורה לטובי, פעם פלפלים צהובים, פעם סלט מטבוחה שגרושתו הכינה ופיתות טריות. את הנקניקיות שקיבלה ממנו הייתה זורקת ישר לחתולי החצר בהתגנבות שחס וחלילה צדיק לא יתפוס אותה על חם וייעלב. בצליל הראשון של האזעקה צדיק היה עובר במהירות מדלת לדלת ובועט בהן שהשכנים כבר יֵצאו. הבעיטות שלו היו מפחידות יותר מהבומים. הוא היה מסדר את כולנו: "את תעמדי כאן, אתה שם, תתכופף, אתה לא רואה שיש פה חלונות? טובי, מי זו? דיירת חדשה?" שאל והצביע עליי. היא ענתה: "מה פתאום דיירת? זו הבת שלי מכפר סבא".

כשהכול כבר היה כמעט לשביעות רצונו הוא נזכר שהבוכרים מהקומה הראשונה שוב לא יצאו והתעלמו מהקריאה שלו. "מה יש להם אלה, הם מתאבדים?" הוא שלח את בעלה של אלה מהקומה השנייה לתת עוד בעיטה בדלת שלהם, אבל אז נשמעו הבומים וכולם התכווצו בתוך עצמם וצדיק עצם עיניים בחוזקה והתפלל, לאחר למעלה מעשר דקות השכנים החלו להתפזר וצדיק הזכיר לטובי שמחכות לה עגבניות על הכיסא, שרק לא תשב עליהן, שלא יהפכו לשקשוקה. כשנכנסנו הביתה אוליבר היה עדיין במצב גושי מתחת לשמיכה ולא הראה סימני חיים. טובי אמרה לי לקרוא לו בשמות שיש בהם את האות שי"ן כי זה מה שהוא הכי אוהב.

*

בלילה שוב השיעולים הלא פוסקים, התחשק לי לפורר לטובי את כל הסיגריות ישר לתוך השירותים, אבל אז היא הייתה יורדת בחושך לאלה מקומה שתיים ונותנת לה כדורי הרגעה תמורת סיגריות. באמצע הלילה התעוררתי כי הרגשתי הרגשה משונה. כאילו מישהו מחכה לי. ואז ראיתי אותו, את הפרצוף היפה והעיניים הבורקות של אוליבר. קראתי לו בשמות עם האות שי"ן, "אולברשו", "שונשו", "שרקושק" ועוד. ובאמת הוא התקרב אליי צעד ואפילו שניים, אבל אז נבהל מעצמו וטס למקום אחר.

בבוקר האחרון ארזתי את התיק וטובי צבעה ציור שמצאה ברחוב וכך בצבצו מהבד שני ציורים ושני סיפורי חיים. היא הניחה את המכחול בצד ואז התחבקתי איתה ארוכות, מרגישה כל עצם בגופה השדוף. שתינו אמרנו שלא נשכח את השבוע הזה לעולם.

*

כשהגעתי הביתה בני פתח לי את הדלת, הוא אמר בתוכחה שהוא כועס עליי כי סיכנתי את עצמי ויש לי אחריות כי אני אימא שלו.  למזלי הכעסים שלו עוברים בתוך דקתיים. הוא בא להתיישב מימיני על הספה ולאחר מכן התיישבה לשמאלי גם שיר. היא שאלה איך היה, ועניתי: "מרגש". "מה מרגש? זה מלחמה אם לא הבנת, היא אמורה לדכא ולא לרגש", השיבה וצחקה. "כן", עניתי, "כשבאמצע מלחמה פתאום נפתחת לך דלת ואת נאספת פנימה לתוך חיבוק זה מרגש". המשכנו שלושתנו לשבת. בין שניהם הרגשתי כמו ילדה שמחכה בסבלנות אין קץ שהשלום שהובטח לה יגיע, אך הוא בשלו, עדין מתמהמה.