צירי לידה / טובה זהר

פברואר 1993.

אני ישובה במטוס, מכווצת בכיסא הצר הסמוך לצוהר החלון, דרוכה לקראת הטיסה.

לאחר זמן-נצח נשמעת הכריזה – "יש להדק חגורות, היכונו להמראה". קול נקישות האבזמים העמום מהדהד ברחם המטוס. הטייס מציג בעברית ובאנגלית את שמו ואת שם קברניט המשנה, ומאחל לנוסעים טיסה נעימה במבטא צברי מובהק.

המטוס מחמם מנועים, מסתובב למחצה, זוחל עשרות מטרים ונעצר לדקות בקצה המסלול.

לפתע, ללא התראה מוקדמת, מאיץ בדהירה, שועט קדימה. ממריאים.

אני ממוסמרת למקומי. החגורה צובטת בסרעפתי. ובליבי, בקשה תובענית – יה, מפלצת בעלת כנפיי מתכת, רק שלא תתרסקי לי דווקא עכשיו.

בקשתי נענתה. המטוס נוסק מעלה בשלמותו. פני דבוקים לשמשת החלון. בתי הרעפים האדומים הולכים ומתגמדים, הולכים ומצטמקים, וכבר נעלמים מן העין, ומתחתיי נפרש הים הירקרק בפסי זוהר מנצנץ וענני פוך רכים מעטרים את חלוני.

אנחנו בשחקים. קצב נשימתי נרגע, אך להרף עין בלבד. את בטני מפלח כאב חד הלופת אותי כבמלקחיים.

עוד לא, אנא, עוד לא. טיסה של שתים-עשרה שעות לפני, עם תחנה ממושכת בליסבון, אחר-כך טיסה ונחיתה ברסיפה, ושוב המתנה, ולבסוף הטיסה ליעד האחרון – נטאל.

אני מעסה את בטני מתחת לחגורה המעיקה. התכווצות נוספת, רפה מקודמתה, מטפסת מאי-שם, מתמוססת ומתפוגגת.

בלעתי ללא מים את כדור הווליום שאגרפתי בידי מתחילת הטיסה. המתח הגואה והסם הכניעו אותי מיד. ראשי צנח על השולחנון מול כיסאי. נרדמתי.

פערתי עיניי לשמע שאלת הדיילת במה אבחר, בכריך גבינה או חביתה. "גבינה", עניתי, אחוזה בשרעפים. רשרוש השקיות התפצפץ בבטן המטוס. טרפתי את הכריך ללא גינונים מיותרים.

"נא להדק חגורות לקראת הנחיתה בליסבון"…. ובום – גלגלי המטוס מכים וחובטים על המסלול ללא רחם.

בחוץ – עלטה סמיכה. אני משתרכת בטור עם שאר הנוסעים לבית הנתיבות. הוא נטוש ושומם. חיפשתי מישהו שיכוון אותי לשער הטיסה לנטאל. נתקלתי בדיילת, מאירת פנים. היא אותתה לי לבוא אחריה והובילה אותי לחדרון קטן, בו הצטופפו נשים קשות יום, רובן כהות עור, רכונות על הסלים שבין רגליהן. הדיילת שירטטה בפניי באצבעה סיבוב שלם במחוגי השעון שהיה תלוי על הקיר, חיקתה קול של מטוס ממריא – טרררר, טרררר והרימה כף ידה בנטייה אלכסונית מעלה. הבנתי שכל שעה עגולה ממריא מטוס לנטאל. נחתתי באחד הכיסאות עם שאר הנשים. הן חייכו אלי ברוך אימהי. התרוממתי עם כולן. לולא הן, הייתי נתקעת ברסיפה. בכריזה התנגן השם נטאו. לימים הבנתי שבשפה הפורטוגזית לא קיימת האות ל'.

שקשוק החגורות ונסיקה. צביטה חלושה בבטני ערכה לי תזכורת. קול מתכתי של פתיחת האבזמים ונחיתה.

אני בשדה בנטאו, מדדה עם הנוסעים פנימה. נמל-תעופה אינטימי, שכונתי. עוד בהיותי בארץ, אמר לי בטלפון, פאולו, עורך הדין, שעם הגעתי, הוא ימתין לי בשדה ושאין לי מה לדאוג. אזהה אותו מיד. "הראש שלי מגיע לתקרה", מהדהדות מילותיו בראשי, כאילו היה זה היום, ואת קול צחוקו הרועם שהתלווה לדבריו.

ואכן, קלטתי את פאולו בו ברגע. ראשו נישא מעל האנשים כולם. הוא נופף אלי, מזמין אותי להתקרב לעברו.

צמרמורת של גיל חיממה את בטני. נפגשנו באמצע הרחבה. "שלום אמא טובה" אמר בחדווה, "לא התאפקתי והבאתי לך מתנה. את בתך".

בתוך מינשא מלופף על כרסו וכרוך ברצועות על כתפיו, הביטו אלי עיני בתי. מבט בוגר, שקט, יודע. פאולו שחרר בעדינות את הרצועות, חילץ בזהירות, בשתי ידיו, את בתי בת שלושת החודשים, ומסר אותה לזרועותיי. המשכנו להתבונן זו בזו. שתינו ידענו: זו לא הפעם הראשונה שאנו מתאחדות.

אי שם, בזמן קדום כבר היה בינינו חיבור של אם ובת. ועתה, היא שבה הביתה, לחיקי.