אחרי מות, יומן / רונית ליברמנש־ורדי

פברואר 2022 –

ובפברואר שעבר המדדים שלך השתפרו. שלושה חודשים מיום שהוגלית לקומה האחרונה – וכבר לא מלמלת אותה קינה איומה, מייסרת, "אה-אה- אה- אה-" בלווית מין זמזום מונוטוני בלתי פוסק כל שעות ערותך, ואני חשדתי שאת מתייסרת בכאבים

אבל

הרופא במחלקה הנוראה למראה סירב למדבקות הפנטה – שם החיבה הדוחה לפנטניל – שהובטחו לנו מבעוד מועד "כי לא צריך" – עוד לא – ולמרות שלא לקית בסרטן התייסרת וכאב לך, אהובתי. כאב לך. פצע הלחץ שנרפא, ועד שנרפא, וכאבי הלב השבור והמדמדם. והביקורים היו קשים מנשוא.

אחזתי באחת מידייך מישירה מבט לעיני השקד שהועמו וידעתי שאינך מודעת עוד. סירבת לאכול והם

האביסו. מובלת בכיסא גלגלים במנח שכיבה מכוסה בשמיכה על ידי פיליפיני עדין עדין ונעים הליכות לשולחן האוכל, מולעטת חרף הפה הקפוץ בסלידה באנשור בלול בשמנת, כך הודיעה בעליצות מעושה רימה או דינה או שמימה האחות הסיעודית בין הפסקת סיגריה מצחינה אחת למשניה, גם הרופא המחלקתי המבוגר עישן – ורציתי לבכות אבל אי אפשר, מוחה דמעות אחר כך, ברכת בדרכי הביתה, נמלטת מבית המתים הכמעט חיים.

ובביקור הבא חייכת אלי במפתיע ואחזתי בידך החמה והרכה, לאחר שהובלתי אותך בכיסאך למרפסת המקורה אך הקפואה מחפשת לשווא מסתור מצחנת העשן – אותה מרפסת שנשקפה לאנטנות הסרטן הענקיות ולחלקו האחורי של בית החולים הגדול ולאטתי, "שחררי. שחררי, אמא". ועיניך העצומות נפקחו לפתע ונבהלתי.

ליטפתי את ראשך, קורונה טיים, וסימנו לי לעוף, מובילה אותך בכיסא הגלגלים במנח שכיבה אל שולחן האוכל, אישוני מנסים להיאטם לנוכח הפרצופים המעוותים סביב, הפיות הפעורים בצעקה אילמת, נענית למנוד הראש של צ'ארלי המטפל העדין וירדתי במדרגות במהירות, את כל חמש הקומות, מתנשפת, בניסיון עקר להתיש את רגשי האשם, הכעס, האבל בעודך בספק חיים, אי-הצדק הארור הו, אי הצדק, כל הבליל הרגשי העקר הזה –

עד שלבסוף השתנקת.

מי יודע כמה זמן השתנקת לבדך בחדרך עד שהאח התורן מצא אותך כך, בסטורציה של שני שליש מוות, מבקש ממני להתקשר.

וכשהתקשרתי רימה או שמימה או דינה צרחה שאת מתה. אישה מגונה שנשאה בשורה במחלקה שנחשבת לטובה מסוגה בארץ. ואני צרחתי עליה את מררתי וניתקתי

אבל כבר לא היית כאן, יקירתי. יקירתי החכמה והמשכילה והעדינה שבשנותיה האחרונות היתה מוקפת בתגרניות בשוק.

ומופע חייך תם.

13 תגובות