שירה

עונג מרפא / ענת קוריאל

נַפְשִׁי כְּמוֹ אִי קָטָן
הַשּׁוֹכֵן בִּסְמִיכוּת אֵלֶיךָ.
רוֹצָה שֶׁהַטֶּבַע לֹא יַרְחִיק אוֹתָנוּ,
שֶׁנִּשָּׁאֵר עוֹד
לְתָאֵר אֶת הַדְּבָרִים בְּתוֹכֵנוּ.

לִפְעָמִים הַמַּיִם בֵּינֵינוּ
נִמְלָאִים חֹם וְאוֹר
נִפְלָטִים מֵהַגּוּף הַבּוֹעֵר
שֶׁלְּךָ אוֹ שֶׁלִּי.
וּבַמַּיִם אֵין שׁוּם צֶמַח אַרְסִי,
רַק שֶׁטֶף שֶׁמֵּקֵל כְּאֵב,
עֹנֶג מְרַפֵּא
מְקוֹמוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶחְשְׂפוּ
בְּאַהֲבָתֵנוּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

11 תגובות

  • בן־חור עריכת לשון

    תענוג לקרוא שירה כזאת, ענת, שירה יפה, אינטליגנטית, מרגשת ומעוורת השראה.
    אהבתי!

  • איתן.

    השיר ובמיוחד שורות הסיום כבשו אותי –
    "עֹנֶג מְרַפֵּא
    מְקוֹמוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶחְשְׁפוּ
    בְּאַהֲבָתֵנוּ".
    ותודה על החוויה הנעימה, שמעניקה הקריאה של השיר .

  • קובי נסים

    "עונג מרפא" ריגש אותי.

    – המרפא הוא לא בהסתמכות על "תרופה" שהיא מן החוץ, אלא משאב פנימי אישי. מה
    יותר אופטימי מזה?
    – הקירבה כאן – סמיכות בין איים (או של אי ויבשת) ולא "התמזגות". כלומר הישויות האישיות
    משתוקקות לקרבה, אך הן אינן נבלעות בה.

    – המים מקלים בנטרלם את המשקל. כח המשיכה של האדמה מתרכך על מאוד.

    – "ובמים אין שום צמח ארסי".. האמנם? זה יכול להתקיים רק במציאות של טבע פנימי.

    – הווית המים מכילה את הנפשות הקרובות, אך היא גם הוויה נשית שיכולה להכיל בתוכה את
    מי השפיר, את המרחב המחייה והמוליד.

    – ובקצרה (אני ביום שעלי לא לאמץ בו את העין) – שיר לירי, אוטופי, אופטימי ו(שוב)… מרגש.

  • טובה זהר

    כמה רוך, עדנה ואינטימיות בשיר.
    ובכל זאת, רב הנסתר על הגלוי בו.
    מי המרפא המוארים והחמימים חוצצים בין שני האוהבים שגופם בוער.
    מתשוקה? מכאב? מחולי?
    מגעגועים?
    מים מכבים את הבערה, אבל היא חלקית בהקלת הכאב כי נותרו
    "מקומות שעדיין לא נחשפו באהבתנו",
    ואלה המים העמוקים, המצולות,
    שטומנים בחובם את הנסתר.
    מכאן שסקרנות הדוברת בשיר וסקרנות הקוראים, מותירה ערוץ פתוח לדמיון.

השאר תגובה