שני סיפורים / צ'רנה שולמנוביץ'

שיחת חולין עם המוות

ישבתי במרפסת, המחשבות עפו כמו פרפרים, פרפרו סביב ראשי ואני הבטתי בהן בהתפעלות.

דפיקה חלושה בדלת. התרוממתי בחוסר רצון, מאוכזב. המחשבות התנדפו בן־רגע. ניגשתי באיטיות, גורר רגליים. פתחתי את הדלת, עומד בוהה במוות שעומד לפניי.

"שלום לך", אמר האיש בדלת, "הגעתי לביקור, תוכל לתת לי רגע מנוחה?"

רגע מנוחה? המחשבה התפוצצה כמו בלון בראשי, אך לא הצלחתי להוציא מפי שום קול.

"רק לרגע", הוא המשיך, "לא אגזול הרבה מזמנך, היה לי מסע קשה, אתה יודע, כל העסק הזה שלי בכלל לא קל, לאכזב, להכעיס, אולי אפילו לשמח לפעמים. אני זקוק רק לרגע מנוחה".

הנפתי את ידיי, מזמינו להיכנס. אני יושב מולו, מול המוות, ובוהה.

"נו, לא תגיד לי משהו? צא מהשוק, לא באתי אליך, אין לך מה לחשוש", ואני בולע את מעט הרוק שעוד נשאר בפי.

"תרצה לשתות משהו? לאכול? שאלתי.

"אשמח לכוס קפה שחור, תודה. עוד יש לי דרך לעבור, עדיף שאהיה ערני שחס ושלום לא אעשה טעויות".

הרגשתי כמו בסצנה מתוך סרט אימה, מחכה שמישהו יקפוץ ויגיד לי לחייך למצלמה. אבל בכל פעם שהצצתי מהמטבח לסלון, הוא ישב שם. זה היה ממש כמו מתוך חלום.

"אז באת מרחוק?" אני צועק למוות שיושב.

"לא, אני תמיד נמצא קרוב יותר ממה שנדמה".

"אה, הבנתי, מקווה שיש לך נסיעה ארוכה עד שתגיע ליעדך".

"האמת היא שהגעתי קרוב, פשוט התעייפתי. הייתי צריך מישהו לחלוק איתו את המסע".

פתאום הבטן שלי התהפכה והרגשתי כבר שאני לא ממש רוצה חברה..

"טוב", אמרתי, "אני מבין ששתית ואתה מוכן לתזוזה".

התרוממתי והפניתי את ידי ליציאה.

"תודה על האירוח, היית נעים לי מאוד, מקווה שלא תכעס עליי לאורך זמן, תזכור את השיחה הזאת".

הוא יצא ואני חזרתי להתיישב על הכורסה במרפסת, ורק עטלפי מחשבות השתוללו בראשי. בעודי מהרהר על החלום המוזר הטלפון הנייד צלצל. דוד שלי נפטר מדום לב.

רשת שגרה

החיים טוֹוים רשת סבוכה של שגרה. במובן מסוים את מבקשת את זה, בלעדי השגרה התחושה של חוסר השליטה מוציאה אותך מאיזון. החיים בחברה שכל מטרתה הישגיות והדבר הבא מאוד מהירים, את צריכה להספיק הכול בזמן שלא מאפשר לך להצליח סביבך יש מרוץ שלם להצלחה, חברייך נראים לך מוצלחים יותר ממך, חברותייך נראות טוב יותר ויכולות להיכנס לבגדי מעצבים שעלייך כבר מזמן לא עולים,, כולם בעבודה מתבוננים בך בהתנשאות בלתי נסבלת,  ואת נאלמת דום לתוך הקושי ולא מבקשת עזרה, ממשיכה להסתבך בתוך רשת השגרה, אף שאם תדעי את האמת תגלי שגם הם כבר מזמן הפסידו במרוץ.

ובכל זאת את ממשיכה בלי לעצור ובלי לחשוב על עצמך. כי ככה החברה לימדה אותך במשך זמן רב – אישה צריכה לדאוג לפרנסה, לבית, לבעלה, לילדים, להוריה, למשפחתה, ודמותה שלה, היא האמיתית, נעלמת בתוך הרשת הסבוכה של חיי השגרה שחינכו אותה אליה.

דממה משתררת בבית. כולם עדיין ישנים שינה עמוקה. אני מסתובבת כמו על ענן, מתיישבת חסרת כוחות במרפסת.

בוקר הפציע, השמש מתעצלת לצאת מבעד להרים המעשנים ערפל סמיך. אני מנסה להתעורר, יושבת במרפסת, מנסה לפקוח את עיניי שמתעצלות להתחיל את היום.

כוס הקפה מחממת את ידי ועשן עדין מסתלסל מעלה. אני עוקבת אחריו במבטי, מהופנטת אחר העשן הקליל שהולך ונעלם. כמה הייתי רוצה רגע כזה, של היעלמות, פשוט לא להיות. כתום וּורוד ממלאים את השמיים ובבת אחת השמש עולה במלוא עוזה, אדומה, חזקה, לא מתפשרת. קרניה מלטפות בעדינות את פסגות ההרים ומעלימות חרש את ענני הערפל.

דקות החסד שלי נגמרו. צריך להמשיך את החיים, להעיר את כולם, להתחיל לטגן, לסדר, להכין, לארגן… בקושי מספיקה לארגן את עצמי לעבודה. גם בעבודה אני דואגת לכולם מסביבי ולא עוצרת לחשוב ולו לרגע אחד שגם אני קיימת.

הימים עברו והתאספו להם למגדל בבל המאיים ליפול ואני איתו. יותר מכול הרגשתי תקועה באמצע החיים. אין הרגשה מבלבלת ומכאיבה מזו, דרך ללא מוצא. הרגשתי בודדת.. כל כך בודדת. כולם מסביבי ממשיכים במרוץ הסוסים, לא מבינים מדוע אני מרגישה שחיי אינם מספיקים לי יותר. איבדתי את עצמי.

בוקר שבת אביבי, השמש משחקת איתי מחבואים, והדשא שנראה ירוק מתמיד בחורשה שמול הבית ממש קורא לי לצאת. לא היו לי כוחות לגרור את עצמי החוצה אף שידעתי שטיול יעשה לי טוב.

הוא התקרב אליי, "את בסדר?" שאל.

"לא במיוחד", עניתי והרמתי את כתפיי כמו ילד קטן שלא מעוניין בשיחה אמיתית, רק במגע אוהב.

"אני לא ממש מבין מה עובר עלייך, את לא מדברת, את לא משתפת… אי אפשר להמשיך ככה".

משפט חד. לא ציפיתי לשמוע אותו. שוב הרגשתי שלא רואים אותי בתוך מערך החיים הזה שבניתי לי.

"אתה לא רואה? אני קורסת, אני לא יכולה יותר", יריתי, "ויותר גרוע שאני לא ממש יכולה להגיד לך איפה הבעיה".

"אני לא יכול לעזור לך", הוא אמר ויצא בהפגנתיות מהחדר.

עיניי התמלאו דמעות וגופי הרים את עצמו מהמיטה. התלבשתי במהירות ויצאתי מהבית בטריקת דלת.

הכעס בער בתוך החזה כמו זיקוק שהופעל, ובאופן מפתיע הבנתי תוך כדי תנועה אל השבילים שליד ביתי, שהכעס מופנה חזרה אליי. אני לכודה בתוך בועת כאב בלי המילים הנכונות, בלי היכולת להסביר ולתווך את הכאב שאני טובעת בתוכו.

ההליכה שלי הופכת מהירה יותר. האבנים מתגלגלות תחת רגליי, הדמעות זולגות מעצמן ואני מתחילה לרוץ. סביבי רק הגבעות שומעות את כאבי, אין אנשים בחוץ, רק אני והטבע הפרוס לפניי. אזלו כוחותיי, אני נופלת ארצה, הדשא המוריק אוסף אותי אל זרועותיו ואני מתכרבלת כמו תינוק שרק נולד.

האדמה מתרככת תחתיי, מצע רך ונעים. בחוץ הרוח שורקת בנעימות והעצים מתחילים לנוע בריקוד קל, ממש אפשר לשמוע את העצים מדברים. חושיי מתחדדים, האוויר הקריר חודר אל ריאותיי ואני מצליחה לנשום בקלילות. התרוממתי, ישבתי והבטתי אל המעבר, הכול נראה שקט, שלֵו. שום רגש לא מפריע לי. החוץ התערבב בסערה הפנימית, והשקט מצא את דרכו פנימה.

ישבתי דקות ארוכות בלי לזוז, אולי אפילו שעות עברו. פתאום מעין דגדוג קל באצבעות. שנים שלא הרגשתי את ההרגשה הזאת… מדגדג לי לכתוב.

הוצאתי את הטלפון הנייד והתחלתי לכתוב. כתבתי וכתבתי בלי לעצור. לא חשבתי, המילים פרצו את חומות ליבי ונצרבו בכנות על הדף. בתום הכתיבה הדמעות לא איחרו לבוא.  מתייפחת, יושבת וכותבת על סלע מול נוף הרים ועמקים ירוקים. בלי להבין מצאתי את הדרך לדבר את מה שאני מרגישה, להוציא את הקושי. הרגשתי ששם, בַּשקט, בין סלעים, אדמה, עצים ונוף הנמשך אל האין־סוף, מצאתי את השקט שכה ייחלתי לו. פתאום הרגשתי שהתקיעות שלי נעלמה, משהו חדש הבשיל בי.

אני והטבע. וככל שהתמדתי לברוח אל הטבע לכתיבה, הבנתי שאני חלק בלתי נפרד ממנו והוא חלק בלתי נפרד ממני, והמילים פשוט זרמו אל תוך הדפים ומילאו את ריאותיי באוויר נקי.