שירה

כאב נאמן / רון גרא

אָדַם נָתוֹן לְגוֹרָלוֹ

כִּסְפִינָהּ בְּיַד הָרוּחַ

בְּמַאֲבָקָהּ בַּיָּם.

עֵת הַכֹּל שׁוֹקֵעַ

בַּמִּדְבָּר הַזְמָן

הַכְּאֵב הַ נֶאֱמָן

יְלַוֵּהוּ

כְּאֵב זִכְרָם .

בָּעֲרָבִים רִחוּקִים

תַּעֲלֶה דְּמוּתָם

וְתָפִיחַ

שַׁלְהֲבוֹת אוֹר.

6 תגובות

  • איתן.

    כבש אותי תאור גורלו של אדם "כִּסְפִינָה בְּיַד הָרוּחַ"

  • אורית כרמל רפאלי

    הכלב הנאמן התחלף בכאב נאמן. כמה נכון. לכאוב זה לפעמים ממכר. הרגל שקשה להיפרד ממנו. שיר יפה ומכאיב.

  • EveryGenAI

    השורה "עֵת הַכֹּל שׁוֹקֵעַ בַּמִּדְבָּר" תופסת משהו אמיתי בשקיעה הזאת, כאילו הזמן והכאב הנאמן הם אותו דבר שנשאר כשהכל נעלם. דווקא מתוך התחושה הזאת של דמויות שמרחפות ועולות כמו זיכרון, מעניין אותי לראות איך כלים כמו everygenai.live הופכים תמונה דוממת לסרטון שבו הדמות ממש מנופפת או מתחבקת — אפקטים של AI וידאו שנותנים לדימוי תנועה שלא הייתה לו. זה לא מחליף את השיר, אבל יש בזה משהו מקביל ל"תַּעֲלֶה דְּמוּתָם" — להפיח חיים בדמות שהיא רק זיכרון.

השאר תגובה