מילים מהמרתף / איתי גיסין

פנקס קטן ירוק ובלוק ציור חלק עם קשקושים. זה מה שמצאתי בינתיים, אבל יש לי תחושה שעוד הרבה כאלה מתחבאים בארונות מאובקים, במזוודות ממסעות מתועדים היטב ובפתקים צהובים קטנים שמסמנים דפים שנתקעת עליהם בעשרות ספרים שהתחלת ולא סיימת לקרוא.

מתישהו אקח פנקס משלי ואצייר לי מפה של הספרים שדיברנו עליהם. מפה שתוביל אותי בחיפוש הזה אחרי כתב ידך והגיגייך. מפה לנפש שלך ושלי שנכרכו בשנת 70' בערך, או אולי קצת אחרי אם אני זוכר נכון. או שכבר לא זוכר בעצם. השארת מרתף שלם של קירות מרוצפי מדפים וספרים וצריך לעבור על הכול. זה לא הגיוני בלי שיטה. או מפה.

זה יכול להיות בפתק ויכול להיות רשום בעיפרון על גבי הדפים. בשבעה שלך כבר ביליתי לילה שם למטה במרתף אבל נרדמתי די מהר. תמיד הרדים אותי המחנק הזה של מתחת לאדמה, שלא לדבר על קירות של ספרים שמעלים אבק ותמונות של כולנו על המדפים, שסוגרות עליך בכל פעם שהעיניים נפקחות.

ועל האחרון של מאיר שלֵו לא הספקנו לדבר, אפילו שהוא ממש עלינו. על האח החכם, על האח היפה וגם על כעס, בגידה וריקבון. ואולי בגלל זה לא דיברנו עליו.

סטודיו עם הרבה רקדנים ואווירה בוהמית וענת רוקדת. הסטודיואים שקופים ואפשר לראות להם… והיא הכי יפה והכי רצינית והכי מקצועית. דש מפריז את כותבת בפנקס שלך. ואיך אהבת לראות להם, לשבת בקפה עם הפנים לרחוב ולדמיין חיים של אחרים. ועכשיו אני רואה לנו דרך פנקס ירוק ורושם רגע שלא הכרתי. הייתי שם אבל לא הכרתי. רגע אוהב ומפרגן, בלי חשבונות.

כמו שכתבת לי בהמשך של הירוק הזה, והלוואי שתבחר לך דרך שתרצה, בלי חשבונות. זה בעצם מה שסוגר את הפנקס הזה. ומה שאומרים אחרון בפגישה זה מה שבעצם באו להגיד לך. זו המילה האחרונה, ואז קמים, הולכים ואתה נשאר עם המסר הזה, האחרון. בלי חשבונות. ואלוהים יודע כמה חשבונות פתוחים היו לנו.

על עמוס עוז דיברנו הרבה דווקא וגם על הילדים שלו. בושה מה שהם עשו אחרי מותו, צעקת. ואני רוצה לראות מה שאתה כותב שם, לא אחרי מותי, שמעת? זה קרע אותי מצחוק. את לא עמוס עוז ואני לא הילדים שלו. ואני בכלל כותב על הסטארט־אפ שלי, אמרתי בחיוך.

אחר כך כבר חשבתי שאולי ארבע שנים של סדנאות כתיבה לא הספיקו ורק אז, בזכותך, הבנתי מה אני בעצם כותב. גם את ידעת בחושייך החדים שזה לא סיפור על סטארט־אפ, לא על הטרדה ואפילו לא על בגידה. את החשבון שלנו אני כותב שם. כותב בשמי וגם בשמך, בהשראתך.

ומאז נובמבר לא כתבתי מילה. בקושי הצלחתי לקרוא.

ואלה לא הבחירות שבאופן סמלי הפסדנו בדיוק ביום שעצמת את עינייך, וזו לא הממשלה ואפילו לא הסטארט־אפ הנוכחי שמידלדל לי מיום ליום. זה פשוט החשבון שלנו שנסגר מאחורי העיניים שלך.

ומה אני בלי החשבון הזה? החשבון שקשר אותנו יחד, ששם אותי פעם אחראי לשלומך ולנוכחותך. בילדות צפופה וחמה שעשתה אותי מי שאני. עכבר מילים שנובר בעיניו על מדפים ומחפש את העמוד שיזכיר לו משהו.

ומה אני עכשיו בלי החשבון? אני לא בא בחשבון. אני לא המאהב הקטן שלך. אני לא היחיד שעוד מבין אותך. אני כבר לא בתמונה. בתמונה יש עכשיו אחים סיעודיים, רבנים וקברנים וקהל גדול שבא להיפרד, לראות ולהיראות. מדברים על המנוחה, ה־מנוחה. המנוחה ואני. אני והמנוחה. ואני.

הזיכרון ינחם אתכם.

מכל המשפטים הריקים והמטופשים שאנשי השבעה אומרים לך זה היחיד שקיים במציאות. בתוך הריק הפתאומי והלא נתפס אני עובר פעם ביום ליד תמונה לרגלי מדרגות וקופא.

את צופה בנו ולידך ערֵמת ספרים שהספקתי לחלץ מהמרתף ללא כל חוקיות. חיפוש אקראי שתמיד מציף איזה היגיון פנימי משלו. וכך הוא נשאר באוויר, החשבון שלנו, והוא כבר לא משחק של סכום אפס. אני כבר לא מפסיד בכל פעם שהמילה האחרונה היא שלך. ואת כבר לא צריכה לחשוש מהבטן המלאה שלי.

אומרים שהמוות הוא חרישי.

זה לא נכון מה שאומרים. המוות מחריש אוזניים. כל נשימה שלך, עם המנועים האחרונים שחוברו ישירות לצווארך בגיבוב כבלים, שארוז וממותג כסנטרל ליין, שאבה אותי פנימה. לתת עוד דחיפה, לנקות קצת מבפנים. אבל הבפנים כבר בחוץ, ואולי טוב שהוא בחוץ אחרי שהחזיק את עצמו מסודר ונכון לכאורה כל הזמן הזה.

סימניות מציצות הן סימן בשבילי. פה בטח נתקעת, פה התעכבת, אולי גם כתבת משהו ביומן המפוזר שלך שאיכשהו מאורגן גם הוא לפי תֵּמות. אימא מתה, מה נשאר לי. זה שלך או שלי?

ב"שארית החיים" תהית מתי יופר האיזון בין זיכרונות למשאלות, כאילו הזיכרון כובל אותך מלזוז, מלהגשים. ואת לא פסקת לזוז אף פעם. עד הסוף ממש.

כשאני כבר מוצא שרבוטים שלך, אני לא הנמען. גם את כותבת לאימא שלך שהלכה. ואז אנחנו שוב באותו עולם, בדמדומים של מציאות, בגעגוע להתחלה של בית, לקלקולים שלו שהם רק שלנו, מובנים רק לנו.

והכול אצלך מתחרז, משחֵק על המילים, נחבא בתוך צללים של רגשות. יש תינוק שהוא תיקון, יש פנים ויש פְּנים, ובכל יומן מסע את מבקשת גאולה. תמיד יש סדר יום ונופים של טיול מאורגן, אבל בתוכם עולה גם ימימה והמלאכה שלה, ובסוף את חוזרת לחצר ההיא בראשון, תמיד אותה חצר.

אימא, זו את אמרת את המילה האחרונה. ואני הייתי צריכה להיות יותר חכמה ולקבל אותך כמו שאת. לא ללחוץ ולא לבקש את האימא שאיננה. לשחרר את הסוד הזה, לספר אותו לעצמי קודם כול.

ומי מדבר עכשיו, אני או את? בכל מקרה, זה אותו הסוד. הרוטב הסודי שעובר אצלנו כבר דורות. רוטב מבעבע, לוחש, מחפש. לא תמיד בשליטה.

חלמנו פעם לכתוב יחד, שני צדדים של אותו סיפור. אבל אנחנו באותו צד. ועכשיו זו המשמרת שלי, אז אני כותב את זה הלאה.

מתגעגע וכותב.