תצ"א / לי שיר

בַּטֵּלֵוִיזְיָה

מְלַמְּדִים אוֹתִי

לַהֲרֹס בָּיִת

לְשַׁטֵּחַ שְׁכוּנָה

לַהֲפֹךְ עִיר

לְעִיֵּי חֻרְבוֹת

מִלְּמַעְלָה

זֶה לֹא נִרְאֶה

קָשֶׁה, עֲבוֹר

רַק רַעַד קַל

בַּכָּנָף

רוּת, סוֹף

לַיְלָה.

סִפְלֵי חַרְסִינָה רְחוּצִים

נָחִים בִּמְהֻפָּךְ

עַל הַבּוּצֵ'ר בְּלוֹק בַּמִּטְבָּח

בִּקְצֵה הַשָּׁטִיחַ

כַּלְבָּה מֵעַל עֶצֶם

רוֹקַעַת חֶרֶשׁ בִּזְנָבָהּ

יְלָדִים יְשֵׁנִים

בְּמִטּוֹתֵיהֶם בְּשַׁלְוָה.

מִמָּה לְהַתְחִיל

מרץ 2024

7 תגובות

לאה צבי (דובז'ינסקי)

אפריל 13, 2024 ב1:42 pm הגב

הניגוד בין שני הבתים הראשונים לאחרונים מחדד את ההבדל וכביכול יוצר ריחוק בין מציאות עגומה וקשה של הרס לעומת השלווה של הבית עם ספלי החרסינה, הכלב והילדים הישנים. תודה